היכן טמון הכשלון?

היכן טמון הכשלון?

קשה, קשה מאד להחליט מאיזה כיוון להתיחס להסכם המחפיר שכולם חוגגים, לכאורה זה יכול לפרנס כמה עשרות מאמרים, ועדיין מעטים יהיו אלו שיבינו את עומק השבר. בנימין נתניהו, אומן הרטוריקה והנאום, אשף היחסים הבינלאומיים ואלוף תקשורת ההמונים, מכיר את צאן מרעיתו היטב, ורק הוא בלהטוטיו יכול להפוך כשלון מחפיר ל'נצחון מוחלט', כניעה מבישה ל'הישג כביר' ובזיון לאומי ל'עוצמה מדינית'.

אפשר לכתוב על הקלות הבלתי-נתפסת בה שוחררו קרוב לאלפיים מחבלים ובתוכם מרצחים (כלומר, כאלו שהצליחו לרצוח, השאר רק ניסו ולא עלה בידם), אחר שאותו נתניהו היה ממובילי ההתנגדות לעסקאות לשחרור רוצחים בעבר. במקום בו ההגיון שולט, היה מקום להתקומם במיוחד לנוכח העובדה שהטבח הנורא לפני שנתיים היה תוצאה ישירה של עסקת שליט, וניתן היה לצפות לפחות שנתניהו ילמד את הלקח מהנסיון המר. אבל כנראה שהשכל הישר הוא מצרך נדיר כיום, רבים מבכרים את השטחיות על פניה, ואינם נותנים לעובדות ולמציאות המזדקרת לעיניים במלוא חריפותה הרצחנית לעמעם את משאלות לבם. דברי הגמרא הקדושה בוקעים מבעד לדורות (יומא פו:) – "אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. – הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר".

אפשר לכתוב על הכניעה הבלתי-נסבלת לקומץ האנרכיסטים שמחזיקים את נתניהו בגרון, והוא מסרב לקבל את ההחלטה האמיצה להשתחרר מלפיתתם. אם נכונה ההשערה, ולפיה המחאה המופקרת נגד מדיניות הממשלה הנבחרת הייתה הטריגר שאיפשר לחמאס לצאת לטבח הנורא, אזי ניתן באותה מדה לקבוע, כי בליל גלנט, בה נכנע נתניהו לאותו קומץ מופרע ומופקר, הונחו היסודות לכניעה הנוכחית, אשר אילולא קמפיין החטופים הממומן והמתוקשר – לא היתה יוצאת לפועל.

אפשר לכתוב על הבוגדנות, התבוסתנות, האוטו-אנטישמיות, יצר ההרס העצמי ושאר תחלואי השמאל, והתקשורת אשר נתנה במה לקמפיין שהכשיל ביודעין את המלחמה, תוך פריטה צינית על מיתרי הרגש, שימוש נואל ושקרי במוטיבים מהמקורות כגון 'פדיון שבויים' ושיתוף פעולה מודע עם הגרועים שבאויבי ישראל – כן, גם עם המרצחים העזתים.

אפשר לכתוב על כל-כך הרבה מחדלים – על הפיקוד הבכיר בצבא שתקע מקלות בגלגלי המלחמה, על הקוד האתי של צה"ל, אשר מחבריו אחראים ישירות לרציחתם של אינספור חיילים ואזרחים יהודים בשל רחמנותם על האויב האכזר, על הביביזם העיוור שסימא את עיני הציבור האמוני, אשר אמור היה לזעוק מרה על העסקה ולמנוע אותה בכל דרך, על הנאיביות, החדלון המחשבתי וחוסר המעוף של הפוליטיקאים החרדים, אשר סברו שתמיכה בעסקה מופקרת תועיל להם במשהו ביחס לחוק הגיוס, על הנאיביות הלא פחות גדולה של חלקים נרחבים בציונות הדתית, אשר שתפו פעולה עם אנשי קפלן כנגד לומדי התורה במקום להבין שהסכין שנועץ השמאל בגבם של הלוחמים מקבל ליטוש נוסף כאשר הוא מצליח לתקוע תריז בתוך קהל המאמינים.

כאמור, קשה מאד להחליט על איזה היבט לכתוב, ואודה ולא אבוש – שמחת החג הייתה מהולה אצלי בצער גדול על מצב האומה, על שנתיים בהם הייתה תקוה לתקומה, להתנערות מעפר, לשיבה אל המקור, אל הזהות, אל השורש היהודי, לשיבה אל החזון של כיבוש הארץ, הורשה והתישבות, וכעת במו ידינו אנו מורידים את הכל לטמיון ומקריבים את עתידנו על מזבח דת החטופים והתכתיב האמריקאי.

והנה הגיע שמיני עצרת, היום בו עם ישראל מתיחד עם א-להיו אחר ימי הסוכות, היום שבו אנו מסיימים את קריאת התורה וחוגגים את סיומה, והיום בו לפני שנתיים נתמוטטו סדרי עולם וגם העיוורים מרצון נאלצו לפקוח את עיניהם ולראות את האויב כפי שהוא (עד שהחליטו בכח לעצום אותן שוב). וכאשר הגענו לקריאת התורה, הבנתי שהכל מתחיל כאן, ב'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ', ברש"י הראשון שכולנו מכירים אך לא תמיד מפנימים, בזכות הבלעדית שלנו על הארץ הנתונה מאת בורא עולם, בכך שרק מכח ההכרה הזאת אנו יכולים באמת לשבת כאן בבטחה ולהדוף את הטענות של 'לסטים אתם'.

בחגיגת החנופה שערכו בכנסת לכבוד דונלד טראמפ, אשר כפה על ישראל את ההסכם המחפיר בשל האינטרסים הכלכליים שלו בקטאר ובסעודיה (וממשלת ישראל הרי לא תסרב לנשיא 'ידידותי', שידידותו חשובה בעיני הממשלה יותר מידידותו של הדוד משיר השירים), נשא ראש האופוזיציה יאיר לפיד נאום, וזכה למחיאות כפיים גם מחברי הממשלה, ואלו דבריו –

"מכאן אני אומר לכל מי שהפגין נגד ישראל בשנתיים האחרונות, בלונדון וברומא, בפריז ובאוניברסיטת קולומביה: אינני מייצג את הממשלה, אני ראש האופוזיציה, ובכל זאת אני אומר לכם: רימו אתכם. האמת היא שלא היה רצח עם. לא הייתה כוונה להרעיב…".

כשיחקרו ההיסטוריונים בעוד מאות שנים את תולדות הרפיסות הישראלית במאבק על הארץ, המלים האלו יזדקרו כאחד התיעודים המובהקים של התופעה. הנאצים בני-ימינו בצעו בנו טבח נורא, מתוך כוונה בלתי-מוסתרת להשמידנו. במשך שנתיים החזיקו את חטופינו בתנאים בלתי אנושיים בחסות האוכלוסיה האזרחית התומכת (נסו לדמיין את היהודים ה'קיצוניים' ביותר ביצהר מחזיקים בחטוף ערבי, ותחשבו תוך כמה דקות הוא ישוחרר, ואז אולי תבינו, שעל-מנת להחזיק חטוף צריך גב אזרחי – זה מה שנקרא 'בלתי מעורבים'…). ואחר כל זאת, מה שחשוב לנו זה לספר לעולם שלא ביצענו רצח עם. כך מתנהג מי שלא מאמין בזכות קיומו עלי-ארץ. כך מתנהג מי שלא למד חומש עם רש"י, שלא למד חומש בכלל. כך מתנהג מי שלא מאמין שזכותו לנצח במלחמה. זה לא רק לפיד, זו ממשלת הימין על מלא שמכורה לאותה קונספציה, ואנשי קפלן ידעו היטב לזהות את עקב האכילס שלה ולנעוץ בה את פגיונם.

הסכם הכניעה המחפיר – הורתו בהחלטת הקבינט מתחילת המלחמה, אשר קבעה כי מטרות המלחמה הן שחרור החטופים ומיטוט החמאס. אילו למדו חומש עם רש"י, היו המטרות מוגדרות ככיבוש עזה, השמדת האויב, סילוק האויב הערבי מתוכה והתישבות יהודית בתוכה. עם כל הרצון הטוב, בלי לימוד תורה לשמה, לא מגיעים לשום מקום. נתפלל לבורא עולם שירחם עלינו, שיתן לנו ארכה נוספת לשוב לפניו, שיזרוק עלינו מים טהורים ויערה עלינו רוח ממרום, שנזכה להציל את עצמנו מעצמנו, והקרבנות שנפלו לא יהיו לשווא…