האדם מחויב לטעון עם בעל החמור המשא על חמורו, דכתיב הקם תקים עמו. ולאפוקי אם הלכו הבעלים וא״ל הואיל ועליך מצוה לטעון טעון, פטור, שנאמר עמו, וכדאיתא בספרי. וכן בכל עניני האדם אם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, אם האדם מבקש אחר התפלה, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אם הוא בעצמו נשמר מזה, אזי מן השמים יעזרוהו, אבל אם משליך האדם זה אחרי גוו ואינו עושה מאומה להשמר מזה, איך יבקש זה מהקב״ה ?
וכן אנו מבקשים בתפלתנו ״והאר עינינו בתורתך״, ואם אין אנו יושבים תיכך אחר התפלה אל השולחן ללמוד, אזי אין חפלתנו מתקבלת. הא למה זה דומה, לאחד שמבקש מחברו להלוות לו איזה סך, והמלוח הסכים, ובקש את הלוה לבוא אליו לביתו ושמה יתן לו את ההלואה. ואם הלוה מתעצל ללכת, אין לו להתרעם על המלוה על שלא הלוה לו. כן הדבר בעניננו, האדם מבקש מהשי״ת להאיר עיניו בתורתו, והקב״ה משיבו, טוב הדבר אשר בקשת, שב אל השולחן וקח גמרא או משניות בידיך, ואאיר את עיניך. אולם אם המבקש ממהר לעזוב את בית הכנסת לעסקיו, ואינו שם לב לעסק התורה, אז אין תפלתו מתקבלת, ומה שבקש הרי זו תפלת שוא, מבקש בפיו ולבו בל עמו.