בס"ד
הרפורמה המשפטית: תן לי יבנה וחכמיה
הרב מאיר גולדמינץ
לפני כשנה, רעשה הארץ בעקבות הרפורמה המשפטית.
רפורמה זו באה לעולם, גם עקב התערבותו של בג"ץ בנושאים "פוליטיים" – בנושאים הנתונים לוויכוח ציבורי ואמורים להיקבע במישור הציבורי, תוך הסכמות ופשרות של נציגי הציבור המייצגים את כלל האוכלוסייה בארץ. יוזמי הרפורמה הרגישו, כי בג"ץ מייצג צד מאוד מסויים במרחב העמדות הקיימות בציבור הישראלי, והם משתמשים בכוחם המשפטי כדי לכפות את עמדתם על הציבור כולו. ציבור גדול הרגיש נרמס על ידי שופטי בג"ץ, וראה בפסיקותיהם עריצות משפטית.
יתירה מזאת, גם ההצבעה בקלפי הלכה ואיבדה ממשמעותה. שופטי בג"ץ נגסו ועדיין נוגסים פעם אחר פעם בסמכויותיהם של רשויות השלטון האחרות, מפירים את האיזון של הפרדת הרשויות במדינת ישראל, והופכים ל"רשות על" – הלוקחת לעצמה את הסמכות של הרשות המחוקקת (בביטול חוקים או ביצירת החלטות דמוי חוקים), והרשות המבצעת.
ציבור גדול בארץ סבל מבג"ץ, והרגיש ששופטי בג"ץ רומס אותם, את זכויותיהם, ואת השקפת עולמם.
בראש הסובלים עמדו הציבור המסורתי, הציבור החרדי, וציבור המתנחלים. הפגיעה פעם אחר פעם בציביונה היהודי של המדינה, בזכותנו על ארץ ישראל, ובמעמדם של לומדי התורה, הביאו את נבחרי הציבור של כל אלו לחבור יחד לקידומה של הרפורמה המשפטית.
לשם התגוננות מול רמיסת בג"ץ, באה לעולם הרפורמה המשפטית, שפעלה בשני קווים מרכזיים:
א' שינוי הוועדה למינוי שופטים, כך שיבחרו לבג"ץ שופטים המייצגים מגוון רחב יותר של העמדות הקיימות בציבור.
ב' הגבלת סמכותם של שופטי בג"ץ והיועצים המשפטיים, המחזירה את הגדרת תפקידם למה שמאז ומעולם הוגדר בחוק: לשפוט על פי החוק.
מאז העלאת הרפורמה לדיון הציבורי, קבוצת קצה מהשמאל, החלו בהפגנות אלימות ובהסתה חריפה נגד ראש הממשלה, הציבור החרדי, וציבור המתנחלים.
השמאל, שמהווה מיעוט בציבור- כ35-40% מהציבור היהודי, הולך ומבין שגם אם הם יצרפו אליהם את קולות הערבים, עדיין לימין יש רוב. כדי להמשיך לממש את מדיניותו, הוא תלה את יהבו בבג"ץ שימנע כל שינוי לטובת יהדותה של המדינה. ממילא, כאשר הימין רצה ליצור כלים שיאפשרו לו לממש את מדיניותו, השמאל הרגיש שאחיזת החנק שלו במוסדות המדינה נשמטת, והחל "לשרוף את האסמים".
בסופו של דבר, נתחוללו בקיעים בקואליציה, והחלו להישמע קולות לעדן את הרפורמה, לרכך אותה, להוריד ממנה חלקים, להסיר ממנה נקודות, ובסופו של דבר לא היו מספיק תומכים שרצו לעמוד בכל תוקף על קידומה של הרפורמה, והיא נעצרה.
אחת הקבוצות שהחליטה לוותר על הרפורמה היו נציגי הציבור החרדים, בתמיכת העיתונות החרדית.
"תן לי יבנה וחכמיה" אמרו נציגינו ודחפו עיתנואינו. אין לנו עניין במאבקים לאומיים על סמכות בית המשפט. אין אנו חפצים לשלם את המחיר של שנאת חרדים, למען מטרה שחשובה לאחרים. מה שחשוב לנו כחרדים הוא מעמד בני הישיבות (שהחזיק פוליטית מעמד מאז הקמת המדינה, בוטל אל {הערה: אולי צ"ל על} ידי בג"ץ, נחקק בחוק של הכנסת – חוק טל – אלא שהחוק בוטל על ידי בג"ץ). ואם הנושא הזה יסתדר, שאר הנושאים פחות חשובים לנו.
למען המטרה המרכזית שלנו, שהיא "יבנה וחכמיה".
אלא שהמציאות העומדת מול עינינו, ומכריזה בקול גדול, שאי אפשר זה בלא זה.
בג"ץ "פסק" שהסדר "תורתו אומנתו" אינו חוקי, הורה לגייס את כל בני הישיבות, הנחה לבטל את כל תשלומי המדינה למוסדות שבהם לומדים "חייבי גיוס" והרועצת המשפטית כבר מזדרזת לתת "הנחיות" בעניין.
אין רפורמה. בג"ץ עושה ככל העולה על רוחו. שופטי בג"ץ נמצאים בצד מאוד מסויים של המפה הפוליטית, הם מקדמים "ערכים" המייצגים את השקפת עולמם. הם מבטלים כל הסדר וכל חוק הנוגע למעמדם של בני הישיבות, וממילא השופטים עצמם אינם מאפשרים לנו להפריד בין "יבנה וחכמיה" לבין כלל הרפורמה המשפטית.