https://www.inn.co.il/News/News.aspx/401616
100 מחבלים ששוחררו במסגרת שליט חזרו לעסוק בטרור, הועמדו לדין וחזרו לרצות את יתרת המאסר שנגזרה עליהם.
56 מחבלים נוספים הפרו את תנאי השחרור שלהם, ובעקבות זאת חזרו 53 מהם לרצות את עונש המאסר בכלא בישראל.
כזכור, במסגרת "עסקת שליט" קוצרו עונשי המאסר שהוטלו על 1027 מחבלים והם שוחררו ממאסר.
ההקלה בעונשם של המחבלים ניתנה בכפוף להתחייבותם להימנע מביצוע כל עבירה שעונשה שלושה חודשי מאסר ומעלה או כל מעשה הפוגע בביטחון מדינת ישראל או ביטחון האזור, וזאת מיום שחרורם ועד יום סיום המאסר שהיו נושאים, אלמלא ההקלה בעונשם.
יש שמביאים כראיה לאסור שחרור מחבלים אפילו להציל יהודי משו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרכז
(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:
תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אף על גב דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי:
הסבר אחר לאסור ראיתי במאמר: http://www.daat.ac.il/he-il/mishpat_ivri/havot-daat/shonot/vigoda-pidyon-.htm
דומה שהעובדה שהשבויים נפלו בשבי האויב במסגרת מלחמת טרור שבה חטיפת חיילים או אזרחים הופכת לאיום אסטרטגי על המדינה[49], היא שיקול מכריע המחייב קביעת גבולות ברורים למחיר שניתן לשלם תמורת פדיונם[50]. בכגון זה, לא זו בלבד שאין חובה לעשות הכלל שחרר את השבוי, אלא ההיפך הוא הנכון, אסור להיכנע לכל תכתיב. אם יגבר האינטרס הפרטי על פני האינטרס הציבורי, יסוכל הסיכוי לנצח במלחמה הנכפית עלינו על ידי האויב. אם ידרוש מחר ארגון החמאס תמורת שחרורו של גלעד שליט אספקת נשק, טנקים ומטוסים, היעלה על הדעת שתיענה תביעתם?! התשובה לשאלה רטורית זו היא כמובן שלילית, ולא רק בשל הסיכון הכרוך בכך.
כניעה לדרישות האויב לשחרר מחבלים תמורת שחרור שבויינו אינה רק תשלום כואב אלא היא הפסד בקרב; אחרי שמצליחים המחבלים לגבור עלינו פעם אחת כשעולה בידם לחטוף מי מאתנו (בין חייל ובין אזרח), רושמים הם ניצחון נוסף בעצם שחרור חבריהם, אף בלא קשר לסיכון הכרוך בשחרור זה.
הלא מול אויב החורש רעתנו מצַווה המסורת היהודית להילחם, ובמלחמה אין תחולה לעקרונות ההלכתיים הרגילים בדבר פיקוח נפש הדוחה כל התורה כולה או בדבר ההיתר להסתכן להצלת הזולת, אלא להפך מצווה על כל איבר מאיברי האומה, כלומר על כל יחיד, אף למסור את הנפש למען הניצחון במלחמה[51]. וכדברי הרמב"ם[52] המתאר את הרוח שאמורה ללוות את החייל היוצא לקרב:
ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו…
אין נכנעים לאויב אלא כאשר אין סיכוי לעמוד מולו ברמה הלאומית, ולא כאשר אינטרס פרטי, חשוב ויקר ככל שיהיה, הוא שעומד בסכנה[53]. זהו כלל בסיסי ואוניברסלי בניהול מלחמה, שמי שאינו מאמץ אותו עלול להכריע את גורלו לשבט. דברים אלה נכונים אף ביתר שאת לגבי חיילים; הלא חייל חייב לסכן את חייו לשמירת בטחון המדינה, כיצד ניתן אפוא לטעון שמשנפל בשבי מתהפכות היוצרות וחובה על המדינה לסכן את בטחונה כדי לשחררו?!
וכך כתב הרב יעקב קמינצקי ז"ל, מגדולי התורה ומראשי אגודת ישראל בארה"ב, כאשר התנגד לתשלום כופר עצום לשחרורו של הרב יצחק הוטנר ז"ל שהיה בין נוסעי המטוסים שנחטפו בשנת תש"ל (1970) בדרכם מהארץ לארה"ב והונחתו בזרקא שבירדן. תלמידיו של הרב הוטנר גייסו בשעתו סכום כסף עצום וניסו לפעול אצל שלטונות ארה"ב שיפדו את רבם. את מאמציהם הם ביססו על אחד החריגים לדין "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" לפיו הדין אינו חל על תלמיד חכם מובהק[54]. הרב קמינצקי התנגד לכך וזה היה נימוקו:
דאין החשבון הזה צודק בכלל, דכל הך דינא [=שכל הדין הזה] דפדיון שבויים ליתא [=אינו] אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה[55]. (ההדגשה שלי – מ"ו)
וקל וחומר אמורים הדברים בשחרור מחבלים.
הערות
[49] זאת להבדיל מהחלפת שבויים בסיום מלחמה קונבנציונאלית, שם לקיחת השבויים לא הייתה חלק מאסטרטגיית הלחימה כי אם תוצאה ממנה. על ההכרה ההלכתית בהחלפת שבויים בסיום המלחמה ראה דברי רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו "משך חכמה" לדברים כא, י, המחדש שדין אשת יפת תואר, המאפשר ללוחם לקחת לו לאישה שבוית מלחמה, לא נאמר אלא כאשר "נתנו ה' אלוקיך בידיך", ולקיחת האישה לא תכשיל עסקה להחלפת שבויים: "נראה דהוא תנאי בהיתר יפת תואר שדוקא אם ה' נותן האויב ביד ישראל. אבל כדרך המלחמות שאלו שובים מהם והאויב שובה מהם והדרך כשעושים שלום או בתוך המלחמה מחליפים שבויים שאינם ניאותים עוד למלחמה… אז לא יוכל לעכבה בעל כורחה". וראה גם הרב אליעזר וולדינברג, הלכות מדינה, ספר שני, ירושלים תשי"ג, שער ה, פרק ט, עמ' קצב-קצד.
[50] על איום זה ועל ההכרח המדיני אסטרטגי להימנע מ"עסקאות מטורפות" לשחרור חיילינו, ראה דו"ח ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, פרק חמישה עשר: חטיפות כאיום אסטרטגי, שבו אף מוזכר הצורך להיזקק בסוגיה זו למסורת היהודית. ראה שם עמ' 506, פסקה 26. וראה גם מאמרם החשוב של הפרופסורים ידידיה שטרןואבי שגיא, שפורסם בעיתון "הארץ" מיום י"ד בכסלו תשס"ז (2006 .12 .5), תחת הכותרת "כמה שווה שבוי ישראלי?", והמתייחס גם למסורת היהודית בנושא זה,
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/794473.html
[51] על הבחנה זו עמד בצדק הרב יהודה זולדן (לעיל, הערה 2), בעמ' 338 ואילך, כשהוא מדגיש שיש להשקיף על סוגייתנו לא מן ההיבט של השיקולים ההלכתיים הפרטיים המקובלים אלא מן ההיבט הציבורי הכללי של דיני המלחמה. וראה גם הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, כרך ד, סימן יט, אות י (עמ' 166): "גם הראשל"צ, הרב עובדיה יוסף, וגם עמיתו הרב ישראלי, חרף מסקנותיהם השונות שווים בניסוח הבעיה של סיכון המדינה בשחרור המחבלים לעומת סכנת הריגתם של בני הערובה, ודנו בה לפי הכללים המקובלים בהלכה של סיכון האחד לעומת סכנתו של אחר, במישור האישי. לעומתם ראינו שיש להתייחס למלחמה במישור חשיבה ציבורי שבו חלים כללים אחרים" (ההדגשה שלי – מ"ו). להיבט זה רמז גם פרופ' רקובר בסיום מאמרו (לעיל, הערה 2).
על דיני המלחמה במשפט העברי, ראה נ' רקובר, מסירות נפש – הקרבת היחיד למען הרבים, ירושלים תש"ס, עמ'123, והמקורות שציין שם.
[52] רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו.
[53] ראה הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, כרך ד, סימן יט, אות יא (עמ' 166): "במלחמה אין מתחשבים בשיקולי סיכונם של היחידים וכל פעולה הנצרכת להצלחת המלחמה להעלאת המורל ולדבקות במשימה הכל בכלל קידוש ה' ומצוה למסור את הנפש עליה".
[54] סייג זה הוזכר לעיל, בהערה 30. וראה במאמרי לעיל, הערה 25.
[55] מובא במאמרו של הרב צבי שכטר, "גדרי המדינה בארץ ישראל ומלחמותיה", אור המזרח לז (תשמ"ט), עמ' 39-19, בעמ' 20 (מופיע גם בספרו, בעקבי הצאן, ירושלים תשנ"ז, עמ' רו).
הערה משלמה משה שיינמן: רבותי תמכו במבצע אנטבה. פעולה שניתן להסביר יותר בקלות מצד טעם ב' שהבאתי.