ויתורים מיותרים לגויים בקשר לבית המקדש גורמים לסבל עצום לצדיקים

פורסם ב: דברי תורה | 0
ישעיהו פרק ט פסוק ה – ו
(ה) כִּי־יֶ֣לֶד יֻלַּד־לָ֗נוּ בֵּ֚ן נִתַּן־לָ֔נוּ וַתְּהִ֥י הַמִּשְׂרָ֖ה עַל־שִׁכְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֨א שְׁמ֜וֹ פֶּ֠לֶא יוֹעֵץ֙ אֵ֣ל גִּבּ֔וֹר אֲבִיעַ֖ד שַׂר־שָׁלֽוֹם:
(ו) לםרבה (קרי:  לְמַרְבֵּ֨ה) הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵעַתָּה֙ וְעַד־עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת:

רש"י ישעיהו פרק ט פסוק ו
תעשה זאת – ולא אחז ראוי לכך ואף זכות אבות תמה, תוספת ואמרו רבותינו בקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחרב גוג ומגוג אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מי שקצץ דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור יעשה משיח מיד סתמו הכתוב:

ובזמן החורבן אף אם לא מתאבלים כראוי על חורבן המקדש וירושלים, נענשים

ציטוט מפירוש חברותא למסכת גיטין דף נז עמוד א
רב מניומי בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה ורב הונא בר חייא, שלשתם, הוו יתבי גבי הדדי [ישבו יחד].
אמרי, אי איכא דשמיע ליה מילתא [ששמע דבר מה] מהנהגתם של בני כפר "סכניא של מצרים" שהיתה בהר המלך,(16) לימא [יאמר את הידוע לו]:
פתח חד מינייהו אחד מן החכמים ואמר לחביריו:
מעשה בארוס וארוסתו, שהיו מאותה העיר, והיתה הארוסה מקודשת לו, ועדיין היו לפני החופה.
שנשבו לבין הגויים, והם השיאום זה לזה.
אמרה לו הארוסה; בבקשה ממך אל תגע בי, כיון שאין לי כתובה ממך, ואסורה אני לך מדרבנן, כי חכמים אסרו כלה לבעלה, כשהיא בלא כתובה.
ואכן לא נגע בה הארוס עד יום מותו.
וכשמת הארוס אמרה הארוסה להם [ליהודים שהיו בקבורתו.(17)]: סיפדו לזה שפטפט [זילזל] ביצרו יותר מיוסף הצדיק שעמד בנסיון עם אשת פוטיפר.
ובשלשה(18) דברים היה מפטפט ביצרו יותר מיוסף:
א. דאילו ביוסף לא הוה אלא חדא שעתא [שעה אחת של נסיון], והאי [הארוס] כל יומא ויומא.
ב. ואילו יוסף לאו בחדא מטה היה, והאי בחדא מטה אנוס היה להיות עמה, ואף על פי כן, לא נגע בה.
ג. ואילו יוסף לאו אשתו היתה, והא אשתו היתה, אלא שאסרוה חכמים, ולא נכשל בה.
פתח אידך [חכם אחר] ואמר:
מעשה שהיה באותו כפר, ועמדו [עמד מחירם של] ארבעים מודיות [מידות של תבואה] בדינר, נחסר השער מודיא אחת, ועמדו שלשים ותשע מידות בדינר [יוקר של כשני אחוזים למאה].
נתעוררו בני המקום לבדוק על מה אירע להם כך, שנתייקר השער ובדקו ומצאו מעשה רשע שהיה ביניהם:
אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכיפורים.
והביאום לבית דין, והעידו עדים עליהם, שעשו דבר זה, בעדים ואחר התראה, וסקלום.
ומיד חזר השער של התבואה למקומו להמכר בארבעים מודיות בדינר.
פתח אידך [החכם השלישי] ואמר לחביריו:
מעשה באדם אחד שבאותו כפר, שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה; ולא היה יכול להפטר ממנה בלא כתובה, אם לא שיוציא עליה שם רע, ואז יפסידוה בית דין את כתובתה.
מה עשה, הלך וזימן את שושביניו [אוהביו], והאכילן והשקן ושיכרן [השקה אותם על שנעשו שיכורים], והשכיבן על מטה אחת עם אשתו.
והביא לובן ביצה, שהוא דומה לשכבת זרע, להוציא קול שבאו על אשתו.
והעמיד להן עדים על כך, שהיו על מטה אחת, ומצאו כעין שכבת זרע על המטה.
ובא לבית דין, להעליל על אשתו.
וכסבור היה, שיאמרו לו בית דין לגרשה שלא בכתובה, כי צדיקים היו, ודרכם היה לפסוק כהלכה, שאשה יוצאת מבעלה כשבאים עדים על מעשים מכוערים שעשתה.(19)
היה שם זקן אחד, מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו.
אמר להן בבא בן בוטא לבית הדין: כך מקובלני משמאי הזקן: לובן ביצה כשמעמידים אותו כנגד האור, סולד [מתייבש ומגליד] מן האור [מחמת חום האש] ואילו שכבת זרע דוחה [נבלע בבגד] מן האור.
ואם כן ניתן לבדוק אם אכן שכבת זרע היא, או שמא עלילת שוא היא, ולובן של ביצה הוא שהטיל ביניהם.
בדקו בית הדין ומצאו כדבריו, שאין זה אלא לובן של ביצה, ונמצא שהיה מוציא שם רע על אשתו.
ועל כן, הביאוהו לבית דין, והלקוהו, והגבוהו כתובתה ממנו [גבו ממנו את כתובתה].

אמר ליה אביי לרב יוסף: ומאחר דהוו צדיקים כולי האי [כל כך] מאי טעמא איענוש?
אמר ליה: משום דלא איאבול [לא התאבלו] על ירושלים.
דכתיב [ישעיה סו י]: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". הרי למדנו שלא ישושו עם ירושלים אלא המתאבלים עליה, ומכאן, שחובה להתאבל על ירושלים.(20)

חברותא – הערות גיטין דף נז עמוד א הערה 20
(20). ראה בפירוש הרי"ף על העין יעקב שיש ללמוד מפסוק זה שהמתאבלים עליה ישושו איתה משוש אבל אלו שאינם מתאבלים עליה יתאבלו.