פרשת ראה “ובחרת בחיים” – הרב משה צוריאל

פורסם ב: דברי תורה | 0

“ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה’ אלהיכם… והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה’ אלהיכם, וסרתם מן הדרך…” (דברים יא, כו-כח). בספרי מביא: משל למלך שעשה סעודה והזמין את האורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם והיה אומר לו ליטול מנה יפה. ולא היה בו דעה. אחז את ידו והניחו על המנה היפה…” עכ”ל. בתנחומא (ראה, קטע ג’. וכן יש גם בספרי עם כמה שנויים, כדלהלן:) “משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שני דרכים, אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אע”פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה שסופה מישור. ‘וכל מי שהיה חכם’, שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה פירש לבני ישראל ואמר להם ‘הרי דרך החיים ודרך המות, ברכה וקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך'” עכ”ל.

משל הזקן היושב על אם הדרך

יש לשים לב שבמשל כתוב על “זקן” היושב על אם הדרך לפני שני השבילים (=ולא הוזכר על סתם “אדם’י). ועוד, למה דוקא “מי שהוא חכם שומע לו” הרי השכל הפשוט אומר שכל עובר ושב יעשה כעצתו? ענה הרב שלום שפירא כי בקידושין (לג.) מבואר שיש לכבד אפילו סבי דארמאי כי “כמה
הרפתקי דעדו עלייהו” ומפרש רש”י כי כמה מקרים וצרות עברו עליהם וראו נסים ומופתים הרבה. כמו המאמר השגור “אין חכם כבעל הנסיון”. וכבר הזכיר זאת מהר”ל בביאורו להגדה של פסח: “אפילו כולנו
חכמים (=אלו ששמעו מסורות מבית רבם) כולנו נבונים (=מבינים דבר מתוך דבר) כולנו זקנים (=בעלי נסיון ולומדים מתוך ההצלחות והכשלונות שראו שארעו להם, או שראו אצל אחרים) אפילו כולנו יודעים את התורה” (=וזו היא מקור רביעי לדעת הענינים, המסורת מן סיני) עד כאן ממהר”ל. ובכן, יש ערך מיוחד לבאים לגיל זקנה, כי הם למדו היטב מנסיונות החיים.

אנו רואים שיצר הרע תמיד החליף את תכסיסיו היאך להכשיל את עם ישראל

כאשר אנו בוחנים בהיסטוריה מה עבר על עם ישראל במשך כמאתיים שנים האחרונות, אנו רואים שיצר הרע תמיד החליף את תכסיסיו היאך להכשיל את עם ישראל. בתחילת התקופה הוא בא עם רעיון “ההתחדשות הליברלית”. כלומר, נפלו חומות הגיטאות והיהודים חלמו שעכשיו יתקבלו אצל העולם הנוצרי באהבה. “השכלת ברלין” היתה מבוססת ‏ על פילוסופיה “נאורה” בו כל משפחות העמים צועדים לקראת “קידמה” בכל המדעים. חלק גדול מיהדות אירופה חשבו שאם רק ישנו את מלבושיהם ואורחות תרבותם בפרהסיא (כמאמרם: “תהיה יהודי בביתך, וגרמני בצאתך”) אזי
האנטי-שמיות תחדל. אבל מה רבה האכזבה כאשר אדרבה, שנאת ישראל גאתה בכל האונברסיטאות. דוקא מפי הדוקטורים והמלומדים יצאה שוט אש של איבה. גם המתנצר בפומבי, לא תמיד ניצול מהאיבה, כדוגמת הנסיך דישראלי באנגליה. אחר כך באה תקופה של “שוויונות המעמדות”. תקופת הסוציאליזם ואח”כ הקומוניזם. חלק גדול מבני הנוער היהודי נרתם למאמצים להיטיב מעמדם הכלכלי של “העובדים בתעשיה והחקלאים”. הם האמינו שכאשר ישפר גורלם של כלל האומות, כך ישפר מצבם של ישראל. וגם על זה באו אכזבות איומות. כמה מראשי המהפכה ברוסיה היו יהודים, ודוקא מהם יצאו “יבסקים” שרדפו והדפו כל גילוי יהודי. החריבו בתי כנסת, שרפו ספרי קודש, הרגו או הגלו לסיביר רבנים ‏ ודיינים, מנעו כל טכס דתי. עד שהוכחדה מרבית גולת רוסיה (חלק גדול מהם נאבדו בנישואי התבוללות). כאשר גם תוחלת זו נכזבה, בא תור של ה”בינלאומיות”. קודם ב”ליגת-העמים” (אחרי מלחמת-העולם הראשונה) ואח”כ בארגון “אומות המאוחדות” (אחרי מלחמת-העולם השניה). ‏ חלק גדול מהיהודים נתנו כל יהבם בתכנית-זוהרת זו, ובקשו לטשטש כל יחודיות יהודית, כי טענו שדוקא מזה באה שנאת העמים לישראל. ושוב מצאו שאמנם בכל הצבעותיהם היו אומות העולם מפולגות. אבל במה שנוגע להצר רגליהם של ישראל או מה שבא לצמצם את פעולתם, בזה היתה כמעט הסכמה כללית מקיר-אל-קיר בהיכלי ה”אומות המאוחדות”. גם בעם ישראל עצמו, רעיון “הלאומיות” קבל תנופה וברוח עוז ליכד בקרבו הרבה מבני הנוער, שבכך עם ישראל יחדש עלומיו. והנה בתקופתנו אנו רואים שגם אש רעיני זה דועך ונעלם.

מה הלקח שיש ללמוד מכל רצף האכזבות הקשות הללו (ועוד כמה נוספים שדלגנו עליהם, מחמת אהבת הקיצור).. אומר לנו “הזקן”, כלומר המלומד בנסיונות החיים, יש רק דרך אחת בלבד בכדי להגיע למחוז חפצנו היינו “אושר החיים”, והיא לקיים בדייקנות ובנאמנות כל מה שכתוב בתורה. לא כל מה שמבריק נחשבהו לזהב. ‏ יש להזהר מהזיופים. הפסוק שלנו מודיע שכאשר בוחרים בדרך לא-תורנית, לבסוף “וסרתם מן הדרך ועבדתם אלהים אחרים”. מפרש רבי אלחנן וסרמן הי”ד (“קובץ שיעורים” על ב”ב .) שכל מטרה בעולם, שהיא מחוץ לתחום קיום התורה, הרי זו “עבודה זרה”. כלומר, ה’ אחד ברא עולם אחד, עם מטרה אחת והיא לעבוד את ה’.

‘בכל דרכיך דעהו’

רבנו רמח”ל דבר על כך באריכות (“דרך השם”, ח”ד פ”ט ס”ק ב) וז”ל: “יש לו להתכוון תמיד לעבודת בוראו, ולמה שיוצא מן הפעולות ההן תועלת ועזר אל השגת התכלית הזה, יהיה באיזה דרך שיהיה וכו’. פירוש כי כבר יהיו ענינים משמשים לדבר הזה מיד, ודברים ישמשו למשמשים אחרים, עד שאחרי גלגול גדול [סיבה ומסובב] של ענינים רבים נמשכים זה אחר זה יגיעו אליו וכו’ אפילו אחר עשר מדרגות” עכ”ל. ומקורו במורה נבוכים (ח”א סוף פ”סט) שם הביא משל על כסא המשמש לשליט כדי שיגבה מעל הארץ, והתועלת מזה כדי שיכובד בעיני רואיו. והתועלת מזה כדי שתהא פקודתו נשמעת.
והתועלת מזה כדי שיציל בני אדם מלהזיק זה את זה. והתועלת מזה כדי להמשיך תקינות מציאותם וכו’ וכו’ עד שיגיע לתכלית האחרונה, והיא “רצון ה’ יתברך”. וזה נכלל במאמר חז”ל “פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, ‘בכל דרכיך דעהו'” (בוכות סג,) ומבואר יפה בשו”ע או”ח (סיי רל”א). ואם האדם אינו נוסע לפי התמרורים שבכביש, סופו להגיע רחוק רחוק מן יעדו.

כל השיטות האחרות שהיו בעם ישראל, ובזמנם נראו לפניו כ”דרך קצרה”. כל שיטה היתה קוסמת ושובה-לב בהדר חיצוני, בהופעה המשכנעת שהנה לפנינו “שיטה” מוצלחת. אבל (מסביר לנו הזקן) יש כאן דרך מישור רק בהתחלה, וסופה קוצים. כי הקב”ה הוא המהנדס שתכנן את כל העולם וכל אשר בו, ורק הוא היודע כיצד מגיעים למטרה טובה (כמשל המבוך, ב”מסילת ישרים”, סוף פרק ג’). ואמנם דרך התורה היא נראית בתחילתה כמלאה קוצים, כקשה ומייגעת. אבל האמת שהיא היא “דרך ארוכה וקצרה” (עיין עירובין נג:).

“ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”. הגר”א (ב”קול אליהו”) שואל למה כתוב בלשון הוה (“נותן”)?

“ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”. הגר”א (ב”קול אליהו”) שואל למה כתוב בלשון הוה (“נותן”) ולא בלשון עבר (“נתתי”). ‏ ועוד מה זה חשוב להודיע לנו “היום”. כל דבר ודבר בחיים ניתן ביום מסוים, לא רק “ברכה וקללה”. מי שבחר לו דרך של השחתה, שמא הוא “עבד נרצע” ומוכרח להמשיך בכך עד הסוף המר כי קשה ביותר להשתנות. אומר הגר”א כי לא כך הדבר, אלא “נותן”, כל רגע ורגע האדם יכול להשתנות לטובה. כמו שחז”ל אומרים “אין ‘ועתה’ אלא לשון תשובה” (ב”ר כא/ו). צריכים לתפוש את הרגע החי, לנצל את שעת הכושר הניתנת לו לאדם בכל נשימה ונשימה שהוא נושם חיים. ולכן גם כתוב כאן “היום”. כי אותו “היום” שהאדם קורא את הפרשה הזו בתורה, הוא הוא היום שהקב”ה מדבר אליו. אין זו פרוטיגמא ישנה, אלא חדשה ביותר (עיין מ”ב סיי סא ס”ק ד’).
“ובחרת בחיים”.