יום חמישי, ה' טבת התשפ"ו
פרשת ויגש
הערבות ההדדית – יסוד קיום האומה!
חומש בראשית מתקרב לסיומו, ובפרשתנו מתרחש הגיבוש הסופי של האומה היודעת את ה', זו שתישא את שמו מעל גבי במת ההיסטוריה לדורות עולם. אחר שנבחרה הארץ בה ישכין ה' את שכינתו וזרע הקודש המעותד לאותה השכנת השכינה, אחר הבירור שנעשה עם הוצאתם של לוט, ישמעאל, בני קטורה ועשיו ובחירת יעקב אבינו להיות מי שמטתו שלמה, שכל זרעו יהיו האומה הנבחרת – כעת מגיע השלב של גיבוש האומה ואחדותה, כאשר יוסף נוכח לדעת, כי אכן למדו אחיו את הלקח, כי אכן הם מתחרטים על מכירתו, ויותר מכך – תחת החטא של מכירת יוסף לעבד, מוכן יהודה עכשיו למסור את עצמו להיות עבד תחת בנימין, אחי יוסף מאמו, וברגע המרטיט הזה, נשבר יוסף ומתוודע אל אחיו.
הערבות ההדדית היא יסוד קיום האומה, וכאן, בימי בראשית, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים', הונחה התשתית לאחוה היהודית, אשר מלוה אותנו עד ימינו אנו. בהפטרה שנקרא השבת, רואה יחזקאל במראה הנבואה, כיצד אותה אחוה היא תנאי הכרחי לגאולתנו השלמה, וז"ל (יחזקאל לז טו-כח) – "וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו (קרי חֲבֵרָ֑יו) וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חברו (קרי חֲבֵרָֽיו). וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ. וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ. דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹ-נָ֣י ה' (קרי א-להים) הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חברו (קרי חֲבֵרָ֑יו) וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי…
וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹ-נָ֣י ה' (קרי א-להים) הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם. וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה־יִֽהְיוּ־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד. וְלֹ֧א יִֽטַמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים. וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם. וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם. וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם. וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽא-לֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם. וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י ה' מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם".
קשה למצוא ברכה ותקוה אליה אנו מייחלים, שאינה כתובה בחזון המפעים הזה. קיבוץ גלויות, שיבת ישראל לארצו, בנין המקדש, חזרת מלכות בית דוד, השכנת השכינה, תשובה שלמה, הליכה לאור ה' – הכל! ומה התנאי המקדים לכך? להיות עם אחד, להיות מאוחדים סביב היעוד, החזון, התכלית של עם ה' בארצו.
הערבות ההדדית היא כה יסודית, עד שהגמרא מלמדת אותנו במסכת תענית יא. – "תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור".
הדברים נראים פשוטים וברורים, אך לא תמיד זה כך. לעתים יש צורך להתאמץ במיוחד כדי להבחין ביהודי הזועק לעזרה. חז"ל ממחישים לנו את הצורך הזה בתחילת פרשתנו, בתארם את עמידתו של יהודה כלפי יוסף כאשר לא הסכים לוותר על בנימין, וז"ל בבראשית רבה צג ז – "מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול, והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען, ובא אצל יהודה ושאגו שניהם ובקשה ארץ מצרים להפך".
רבותינו הקדושים לא באו לספק לנו דרמה, או לתת לגננות קצת צבע כדי למשוך את לבם של הילדים הלומדים את הפרשה. הם באו להעביר מסר. חושים בן דן, כידוע לנו מהגמרא בסוטה יג., היה חרש, אשר בזכות חרשותו, לא שמע את המשא ומתן עם עשיו, ותחת 'לנהל אתו את הסכסוך', כרת את ראשו. וכאן אנו למדים, ששמע מארץ כנען את שאגת יהודה! הדבר אומר דרשני!
ניתן את רשות הדיבור למפרשי המדרש. כותב המהרז"ו (ר' זאב וולף איינהארן, מגדולי מפרשי המדרש) ש"דברים אלו לא יתכנו, שאין קול בעולם שישמע עשרה פרסה… אלא הכוונה על הרגש פנימי מגודל צערם…". והרד"ל, מגדולי תלמידי הגר"א מבאר ביתר פרוט – "יש לומר, דדווקא חושים הרגיש בקול יהודה (אף שהיה חרש באזנו) מפני שהיתה להם שייכות זה לזה בשורשן, ושניהם נקראו אריות (יהודה בברכת יעקב, ודן בברכת משה). וכעין מה שכתב בפירוש (מסכת) תמיד המיוחס לראב"ד פרק ג' על הקולות (שבבית המקדש) שהיו נשמעין מיריחו, שדווקא ביריחו שהיו בה דברים מעין ירושלים… אבל לא היה נשמע (הקול) לצדדין".
למדנו כאן יסוד גדול. לא מדובר כאן על שמיעה גשמית. חושים בן דן בכלל היה חרש! אבל הוא שמע מה שאדם רגיל שאינו חרש – לא היה שומע. רופא אוזניים לא יועיל כאן. מה שקובע הוא עד כמה כרויה אזנו של היהודי, עד כמה הוא שומע ורואה בסבל אחיו, עד כמה הוא מסונכרן עם היעוד האדיר שהועיד לו בורא עולם כחלק מעמו.
אנחנו שומעים את מה שאנחנו בוחרים לשמוע, ורואים את מה שאנחנו בוחרים לראות. ובמשך אלפיים שנות גלות, התרגלנו לחיים של קהילות מפורדות ולא של אומה החיה בארצה, ולכן לעתים קשה לנו לתפוס את ההנהגה הכללית, כי כל אחד עסוק בסביבה הקרובה שלו. אולם מהפרשה, מההפטרה ומדברי רבותינו למדנו, שכל עוד יעסוק כל ציבור בענייניו שלו – לא נזכה ליעודים האדירים שה' רוצה להרעיף עלינו. האברך הבני-ברקי חייב לחוש את צער המתישבים הנרדפים בגבעות השומרון, והיהודי מקרית ארבע חייב לכאוב את רדיפת עולם התורה. היהודים בגולה חייבים לדעת, שגורלם קשור בגורלם של יהודי ארץ-ישראל, והיהודים בארץ חייבים להחלץ לעזרת אחיהם שבגולה ולעשות הכל כדי להצילם מכליה פיזית ורוחנית ולהעלותם לארצנו. כאשר נהיה באמת מאוחדים מתוך מגמה לקיים את רצון ה' ולחיות לפניו, נגלה עד כמה האחדות המבורכת הזאת – אחדות שיש לה תכלית נרצית לפני ה' – היא המפתח לגאולתנו השלמה ולקיום כל היעודים שחלמנו עליהם אלפי שנים!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.