לכל זמן ועת – רבי יוחנן בן זכאי וחזקיהו ע”י הרב מאיר גולדמינץ

בס”ד

איתא במסכת ברכות דף כח:

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר

ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין

אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם

ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ”כ הייתי בוכה ועכשיו

שמוליכים אותי לפני ממ”ה הקב”ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס

עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא

לשחדו בממון.

ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא

אבכה.

אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו

עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם.

בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא:

 

מקשים ה”עולם” על גמרא זו כמה קושיות:

א’ מדוע ריב”ז כל כך חשש מ”שני הדרכים” העומדות לפניו, הרי בכל זאת, מדובר בגדול הדור, “נר

ישראל, עמוד הימיני פטיש החזק”!

ובפרט, שעל ריב”ז נאמר “אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות

ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי

השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול

מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא”.

(סוכה כח.)

מגמרא זו אנו למדים מקצת דרגתו הרוחנית של ר’ יוחנן בן זכאי.

אך יותר מכך, הרי הגמרא מגדירה אותו כ”אוהבי” – “לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם

אמלא”.

איך יתכן שריב”ז במדרגתו אינו יודע באיזו דרך הוא הולך?

היו שלמדו מכאן קל וחומר, אם ריב”ז חשש, מה נאמר אנו אזובי הקיר?

ועדיין, אם אכן זה המצב, לא שבקת חיים לכל בריה!

ב’ ואם בכל זאת הוא חושש מאיזו שהיא עבירה שעבר, הרי שערי תשובה לא ננעלו. “ועד יום מותו

תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”. שריב”ז יעשה תשובה, ויתכפר לו!

ג’ מדוע התחיל לבכות רק כאשר נכנסו תלמידיו לבקרו וראה אותם?

ד’ מעבר לכך, הביטוי “שני דרכים” משמע שריב”ז אינו מתלבט על חיסרון מסויים בעבודת ה’, אולי

חיסרון לרום מעלתו. אלא הוא חושש שמא כל דרכו היתה מוטעית. היתכן???

 

ה’ מה רצה ריב”ז ללמדנו בדבריו, שדין שמיא אינו דומה לדין מלך בשר ודם? נוכח מי שאותו כן

אפשר לפייסו בדברים ולשחדו בממון, נצרך ריב”ז להדגיש שאת הקב”ה אי אפשר?

ו’ האם יראת הדין של יום המיתה מיוחדת לריב”ז, או שכל תלמיד חכם, גם מי ש”לא הניח מקרא

ומשנה וגמרא וכו'”, צריך לחשוש משתי הדרכים העומדות לפניו?

ז’ האם יש קשר בין בכיו של ריב”ז לבין הברכה שברך את תלמידיו?

האם פעם ריב”ז נתקל במצב בו הוא קיווה “שלא יראני אדם”?

משהו שקשור לדרך שממנה הוא חושש?

ח’ באותה מידה, האם יש קשר בין בכיו של ריב”ז לחזקיהו מלך יהודה שבא ללוותו?

האם ביקורו של חזקיהו מלך יהודה נותן מענה לרעדה של ריב”ז?

 

תשובות רבות נאמרו על כך. המקובלת שבהן מבוססת על הגמרא ביומא פו. “היכי דמי חילול ה'”. ועל

כל הרשימה שם מסביר רש”י שלמדים ממנו להיבטל מתורה / לא להיות זהירים בממון חברו /

ודומיהם. לכן ריב”ז חושש, שמא תלמידיו ילמדו ממנו לא להיות זהירים בדבר כזה או אחר, ואחריות

מעשיהם עליו.

תשובות אלו בד”כ משיבים על שלושת הקושיות הראשונות דלעיל, אך לא על החמש הנוספות.

 

ננסה להתבונן במבט נוסף שאספתי מדברים ששמעתי.

 

בסוף אותה סוגיה, בשעת פטירתו הגיע חזקיהו מלך יהודה ללוותו.

מדוע דווקא חזקיהו מלך יהודה?

 

והנה מפורסמת הגמרא במסכת גיטין דף נו, על יציאתו מן העיר של ריב”ז, במצור שקדם לחורבן בית

המקדש.

בעת שירושלים היתה במצור, התגנב ריב”ז אל אספסינוס, “ויתר” על הצלתה של ירושלים, ובקש שלושה דברים:

.1 יבנה וחכמיה

(המשך התורה בישראל – סם החיים של האומה),

.2 שולשלתו של רבן גמליאל

(כלומר, המשך הנשיאות בישראל. החזקת כלליות האומה, שנחיה כאומה ולא כיחידים. ואולי

פתח לתקווה עתידית שתשוב בשלמותה. וכדברי רש”י במקום “שלא תכלה שלטונות בית דוד”.),

.3 ורפואה לרבי צדוק

(שמסר נפשו בתעניות שלא יהיה חורבן. ומי יודע למה עוד נזכה בזכותו?).

בסיפא של אותה גמרא, רבי עקיבא מתבטא בחריפות על ריב”ז “משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל”.

טוען רבי עקיבא, שריב”ז היה צריך לבקש הצלה לירושלים כולה, שהרומאים יעזבו אותה. ריב”ז עצמו

לא בקש זאת, כי חשש שבקשה כזו לא היתה מקבלת, ואז אפילו להצלה פורתא לא היינו זוכים.

 

יתירה מזאת, ריב”ז ידע כי כבר נגזרה הגזירה בשמים. כפי שנאמר “קמח טחון טחנת, בית חרוב החרבת”.

כל ימיו היה ריב”ז דואג שמא טעה בדרכו. שמא יכל להציל את ירושלים, ופספס את ההזדמנות. הוא

לא ידע אם המעשה הכה מרכזי בחיי האומה שעשה, לזכותו הוא יחשב או לחובתו.

אולי רבי עקיבא צדק, והיה אפשר להציל את העיר ואת המקדש.

ואולי, היה צריך להילחם ברומאים? האם באמת היתה ודאות ברורה שהקמח כבר טחון?

ואולי, החשש הגדול הוא של ריב”ז הוא, שמא דבריו ומעשיו גופא כגדול הדור, הם אלו שיצרו את

המציאות. והפסק שלו בב”ד של מטה הוא זה שהכריע כלפי שמיא את חורבן ירושלים. שמא ההכרעה

שלו הייתה משמעותית בקביעה הסופית ביחס ל”קמח”, שבהמשך קיסר רומי טחן את הטחון?

לכך הגיע חזקיהו מלך יהודה ללוותו בעת פטירתו.

אצל חזקיהו היה מעשה בדיוק הפוך.

סנחריב מלך אשור כבש כמעט את כל העולם. אשור כבר הגלו את עשרת השבטים שבממלכת, ולא נשארה אלא ישראל, גם יהודה כמעט כולה נכבשה על ידם ושאר ערי יהודה ניתנו להם למרמס[1] ירושלים לבדה שלא נפלה בידם.

האשורים רצו לכבוש גם את ירושלים. בדרך בטבע, לא היה שום סיכוי נגדם. בהתאם לכך, בתוך

העיר היו דעות שונות מה לעשות. שבנא וסיעתו רצו להיכנע. הסברא היתה פשוטה: אין סיכוי להגן

על העיר. עדיף להיכנע ולשמור על החיים, מאשר להילחם וכתוצאה מכך גם למות וגם להפסיד

בקרב. חזקיה וסיעתו סברו שצריך לשמור על העיר. ישעיהו הנביא חיזק את חזקיהו, ועודד את העם

לסמוך על רבש”ע.

רוב העם נטה אחרי שבנא. וחזקיהו חשש, שמא דעתו של הקב”ה נוטה אחרי הרוב[2].

בסופו של דבר, שבנא יצא מן העיר אל מחנה אשור (מאוד מזכיר את מה שעשה ריב”ז), ו”זכה”

לבזיון גדול:

– הן מקב”ה ששלח את גבריאל המלאך שיסגור אחריו את שער העיר,

– הן מהאשורים, שנקבוהו בעקביו, ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל

הברקנים,

– והן מחכמי ישראל שאמרו שדורשים אותו לגנאי, ואף אמרו אליו ועל חבריו “קשר רשעים אינו

מן המניין”.

 

(הסיפור מופיע בסנהדרין דף כו).

 

לעומתו חזקיהו וישעיהו נשארו להגן על העיר – במצב שבדרך הטבע אין לו שום סיכוי.

כמובן שהם שונים לחלוטין מהבריונים של מלחמת החורבן של בית שני. הן לא עלה על דעתם לשרוף

את האסמים. כך שהביקורת של חז”ל על הבריונים-שורפי האסמים- דבר חריג מאוד בתולדות עמנו,

שחלק מהלוחמים ישרפו את האסמים של בני העיר- אינה רלוונטית על מי שרוצה להלחם ברומאים

או באשורים ולשמור על העיר ואוצרות המזון שלה. אך בהחלט הם חלקו על דרכו של שבנא. ועולה

השאלה, מה חזקינו וישעיהו היו עושים ב”מרד הגדול” של סוף ימי בית שני[3]?

הנה לנו שני מקרים מאוד דומים, בשניהם בדרך הטבע אין סיכוי להצליח. בשניהם האוייב מחרף

כלפי שמיא. באחד הכריעו מנהיגי האומה להגן על העיר ולא לחשוש מפני אויבים, ובשני הנהגת חכמי

ישראל היתה להיכנע.

ולכן ריב”ז דאג לפני פטירתו האם נהג נכון? האם באמת היה צריך להיכנע לרומאים, או שמא היה

צריך לסמוך על הקב”ה כפי שנהגו חזקיהו המלך וישעיהו הנביא?

למעשה כזה גם לא תועיל תשובה, כי את הנעשה אין להשיב, ואת ההשלכות על עם ישראל אי אפשר

לתקן למפרע.

זו שאלה על כל דרכו של ר’ יוחנן בן זכאי. זו שאלה על הנהגת כלל ישראל, שיש לה השלכות לדורות

עולם. לכן בוכה ריב”ז “יש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים

אותי”.

אולי לא היה נכון לפייס בדברים את מי שעתיד להיות הקיסר הרומי, ובכך להרוויח את הבקשות

דלעיל? כעת עומד ריב”ז לתת על כך את הדין בפני רבש”ע, שאותו לא ניתן לשחד בממון ולפייסו

בדברים.

את הדרך אל מי שהתמנה כעת לקיסר הרומאי עשה ריב”ז לבד. תלמידיו הוציאוהו בארון אל מחוץ

לעיר, ושם הוא המשיך לבדו אל אספסינוס. חושש ר’ יוחנן, אולי יש לי משהו להסתיר כשהקפדתי

ש”לא יראני אדם”? אולי זה מעיד כי דרך זו איננה נכונה?

את התשובה רק הקב”ה יודע, ובניגוד לטיטוס שאותו פייס ושיחד ר’ יוחנן, את הקב”ה אי אפשר

לפייס ולשחד.

לכן הגיע חזקיהו מלך יהודה ללוות את ריב”ז לבית עולמו. כביכול חזקיהו אומר לו, אע”פ שנהגתי

אחרת ממך, במקרה שלך אני מסכים אם מעשיך. ריב”ז קבל את ברכת הדרך, ממי שנהג בדיוק הפוך

ממנו.

אומר לו חזקיהו מלך יהודה, כל עוד יש סיכוי להציל את ירושלים, אלחם בכל כוחי נגד אלו הנוהגים

כשבנא, אך אחרי שנגזרה גזירה, אחרי שהקמח כבר טחון, אכן אין ברירה אלא לנהוג כמוך.

 

ועדיין ישאלו התלמידים, מתי ראוי לנהוג כחזקיהו המלך, ומתי צריך לנהוג כריב”ז?

הרי, בדרך הטבע, בשני המקרים לא היה סיכוי לנצח, איך נדע האם להגן על העיר ולסמוך על

הקב”ה, או שמא הגענו למצב שאין סיכוי לנצח, וצריך לנהוג כריב”ז ולהיכנע?

 

לכן בכה ריב”ז כאשר נכנסו אליו תלמידו.

הוא חשש, שמא התלמידים הבאים אחריו, יראו את מעשיו וינהגו כמותו אף במקום שלא נכון לנהוג

כך.

שמא הם לא יבחינו בין המקרים שצריך לנהוג כחזקיהו וישעיהו, לבין המקרים שצריך לנהוג כריב”ז.

ואולי אף חמור מכך: שמא בדורות הבאים, יהיו מי שיגידו שיש לנהוג כריב”ז, אפילו במקום שיש

אפשרות להגן על העיר ולנצח.

אפילו במקום שלא נגזרה גזירה! במקום שאינו “קמח טחון”!

לכן “נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות”.

הוא חשש, שיבואו תלמידים הבאים אחריהם ויתלו במעשהו של ריב”ז שלא בזמנו ושלא במקומו.

שמא יהיו שיכירו רק את מעשהו של ריב”ז, ויראו בו הנהגה בלעדית, ולא ישכילו להבין מתי ראוי

לנהוג כך, ומתי ראוי לנהוג אחרת.

ואולי, כאשר נכנס חזקיהו מלך יהודה לבקרו, לא רק “לנחם” ולהצדיק את ריב”ז הוא בא. אלא גם

“להזכיר” לתלמידים הוא בא. להזכיר להם כי הנהגת ריב”ז איננה ההנהגה התמידית. יש גם את

הנהגת חזקיהו וישעיהו.

חזקיהו בא להזכיר לנו, כי צריך להשכיל ולהבדיל בין עת שכבר נגזר החורבן והבית כבר בחינת “בית

חרוב החרבת”, שאז צריך להציל את מה שאפשר. לבין שעה שלא נגזרה משמים כל גזירה לרעה,

שאז דרכו של שבנא נזכרת לדראון עולם..

הערה על המאמר מעורך האתר:

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מאבד ממון חבירו בידים ומוסר ומלשין סימן שפח סעיף ט

וכל המוסר ישראל ביד עובד כוכבים, בין בגופו בין ממונו, אין לו חלק לעולם הבא.

לכן מי שמוסר את ארץ ישראל לעכו”ם (מילת קוד כדי למנוע בעיות מהצנזור) צריך להיות מודאג מאוד שאולי אין לו את ההצדקות של רבי יוחנן בן זכאי.

הערות

[1] מלכים ב פרק יח פסוק יג

(יג) וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗ה עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כָּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם:

[2] כדאי להזכיר את הגמרא בגיטין דף נט,. הטוענת ששבנא היה תלמיד חכם וגדול הדור.

והכי איתא התם: “ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס, מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ולא? הא הוה יהושע! הוה אלעזר. … הא הוה חזקיה! הוה שבנא.”. ופרש רש”י התם “שבנא. גדול בתורה היה כדאמרינן בסנהדרין (כו.) שבנא הוה דריש בתליסר ריבוותא וחזקיה בחד סרי ריבוותא:”.

 

[3] האמת היא, שחזקיהו עצמו לא פתח בקרב להגן על העיר, אלא סמך לגמרי על הקב”ה, כפי שקרה לבסוף, שמלאך ה’ היכה את כל צבא סנחריב.

וכדאי להביא את דברי המדרש (איכה רבה פתיחתא ל) על ההבדל בין מלכי יהודה

זבדי בן לוי פתח לא האמינו מלכי ארץ וגו’, ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים י”ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו’ אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה”ד (ש”א ל’) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם, ר”י בן לוי אמר, לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים הה”ד (תהלים י”ח) כי אתה תאיר נרי וגו’, עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד”ה =דברי הימים= ב’ י”ד) וירדפם אסא וגו’ לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה’ ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (שם /דברי הימים ב’/ כ’) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו’ עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנא’ (מ”ב =מלכים ב’= י”ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור,