1. על שטח כפול מזה שמחזיק הטור השבועי הרגיל שלו, תחת הכותרת “דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות”, חשף לפני שבועיים יאיר לפיד את המניע האמיתי לתמיכה הגורפת של מחנה השמאל ב’תוכנית ההתנתקות’. כשההתנתקות נבחנת בכלים פוליטיים, אסטרטגיים ודמוגרפיים היא לא יוצאת טוב מדי, מודה האיש מערוץ 2, מידיעות אחרונות ומהפרסומות, אבל מלכתחילה לא זה היה העניין. “זה מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה”ל או לכל אחד מההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב). המניע היה אחר לגמרי”.
עכשיו כבר מותר ללפיד לגלות שההתיישבות לא נהרסה כדי לאפשר את ההתנתקות, אלא להיפך: ההתנתקות הומצאה כדי לאפשר את הרס ההתיישבות. המניע האמיתי להתנתקות, מספר לפיד, לא היו הנימוקים המפוקפקים מהתחום הביטחוני והדמוגרפי, וגם לא מה שטוענים המתנחלים בעניין ההסתבכות המשפטית של שרון. היום אפשר לגלות שהציבור החילוני הלך על ההתנתקות רק בגלל הטינה שהצטברה בקרבו נגד הציבור הדתי-לאומי.
ללפיד ולחבריו, הישראלים האמיתיים, נמאס מ”היהירות המודגשת” של המתנחלים, מהמאחזים הבלתי-חוקיים, מהכבישים העוקפים, מהמיליארדים שבוזבזו על חשבון הנגב והגליל. הם כבר לא יכלו לשמוע את ההתרסה הממושכת בגנות בית המשפט. ההסתננות מכוונת-המטרה של זמבישים ואורי אורבכים לתקשורת ולמשרדי ממשלה היתה לצנינים בעיניהם, וגם רצח רבין לא נשכח ולא נסלח. הדתיים-לאומיים היו דורסניים ומתנשאים, ולכן הוחלט “ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה”. לרסק את מפעלם כדי ללמד אותם לקח. לחנך אותם.
או בקיצור, והפעם במילים שלי: גוש קטיף, כמו הבית השני, חרב בגלל שנאת חינם. שנאתו של השמאל החילוני לציבור האמוני ולערכיו. שנאה שלובתה והונחלה להמונים בתעמולת-כזב רבת עוצמה ורבת שנים. שנאה שיוצריה ומפיציה היו לא רק פעילי שמאל ופוליטיקאים אלא גם אנשי אקדמיה, אנשי תרבות, ובעיקר – אנשי תקשורת. כמו יאיר לפיד למשל, שגם המאמר הזה שלו, אולי אפילו בלי לשים לב, עושה שימוש במגוון רחב מכלי-עבודתה של תעמולת-הכזב השמאלנית, והוא רצוף עיוותים, הכללות וחצאי-אמיתות.
2. כפי שלפיד עצמו מציין, המתנחלים אינם זקוקים לניתוח שלו כדי לדעת את האמת. דוברים מרכזיים שלהם כבר אמרו מזמן שהתאווה להרוס יישובים היא שמניעה את גלגלי ההתנתקות. המאמר של לפיד חשוב בעיקר בגלל גילוי הלב שבו. מה שמאלף הוא שלפיד אפילו לא מרגיש עד כמה דבריו גלויי-הלב מכעיסים ומקוממים. מבחינתו הוא כתב מאמר פייסני, אשר גם מסתיים בהושטת יד. תבינו חבר’ה, היינו מוכרחים לחנך אתכם, להוריד לכם קצת את האף, להחזיר אתכם למסלול, אבל לא באמת רצינו בקרע איתכם, בגט-כריתות. בגלל זה הרסנו דווקא את עזה, אזור נטול משמעות דתית, מפד”לי יותר מחרד”לי(??).
ייאמר לזכותכם הכתומים שאתם לומדים מהר, שלא סירבתם פקודה, שלא הפסקתם להתגייס לצה”ל. “שנה אחרי, נדמה שאפשר להתחיל את השיקום” של מערכת היחסים בין מדינת ישראל, שיאיר לפיד הוא כמובן המייצג האמיתי שלה, לבין המיעוט הדתי-לאומי שהוא בכל זאת “אחד הציבורים החשובים שלה, ובסופו של דבר גם החיוביים שבה”. כעת, סבור לפיד, אפשר להחזיר לתלם את מערכת היחסים בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החילוני, בהתאם לנוסחה הידועה של אבא קובנר: “לחילונים נחוצים הדתיים כדי שיהיו להם שורשים, ולדתיים נחוצים החילונים כדי שיהיה להם עם”. עם ישראל זה יאיר לפיד וחבריו. התפקיד של הדתיים הוא לתת להם קצת שורשים.
3. בשבוע שבו נכבשו יישובי גוש קטיף וגורשו התושבים הצבנו בשער של ‘בשבע’ את האנלוגיה בין מעשה הגירוש לבין מכירת יוסף. היום מותר לגלות שזו לא היתה רק הטלת אשמה על הצד המגרש. היתה שם גם קצת הלקאה עצמית של הצד המגורש.
לאחי יוסף לא חסרו טענות נגדו. מבחינתם, הוא היה נער צעיר ומתנשא שהאמין שהוא טוב מהם והתיימר להנהיג אותם ולמלוך עליהם. בחלומותיו, שאותם הוא לא טרח להסתיר מפניהם, אחיו היו משתחווים לפניו. הוא גם נהג להטיל בהם דופי, לבקר אותם בצדק או שלא בצדק ולהביא את דיבתם רעה אל אביהם. אבל אחרי כל זה, בסיפור של מכירת יוסף אין שום ספק מי הנרדף ומי הרודפים, מי הפושעים ומי הקורבן. כי יוסף אולי לא מושלם, אבל הנקמה של האחים היא אכזרית ומשולחת-רסן, חורגת מכל פרופורציה. אולי אנחנו אשמים ביהירות, מר לפיד. אולי הביקורת שלנו עליכם מוגזמת. זה לא אומר שמותר לכם למכור אותנו לישמעאלים.הבאתם עלינו ועל המדינה את אסון אוסלו והרסתם לנו את חזון ההתיישבות. נתתם רובים למחבלים כדי שיוכלו להפיל בנו חללים בכבישים ובין הבתים. מסרתם להם את השליטה בדרכים שבהן נסענו, ואתה עוד מעז להתלונן על הכבישים העוקפים שאליהם נאלצנו לגלות. הבטחתם לאמריקנים להטיל מגבלות דרקוניות על המשך פיתוח היישובים שלנו, עד שנאלצנו להסתפק בבניית מאחזים עלובים שגם אותם אתם רודפים עד חורמה. ביטלתם לנו הטבות במס הכנסה תוך אפלייה לרעה מול יישובי קו עימות במקומות אחרים.
אבל יצר הנקם שלכם עוד לא בא על סיפוקו. חורבן מוחלט רציתם לראות, לא פחות.
4. מה גם שאתה בעצמך מודה שלא את יוסף מכרתם אלא את בנימין, אחיו הקטן והחף-מפשע. שהרי תושבי גוש קטיף הם האחרונים שאפשר להאשים אותם בכל העוונות, רובם בדויים אגב, שאתה פוקד על ראש כולנו. אנשי גוש קטיף לא שלחו נציגים לשום מחתרת, הם לא התעמתו עם המשטרה והצבא, והם לא עמדו בראש המתריסים נגד מערכת המשפט – שהתפקוד המזעזע שלה בימי המאבק והגירוש רק מוכיח את צדקת טענותינו שכה מכעיסות אותך. הם היו עובדי אדמה שקטים ושומרי חוק שהכניסו הרבה מטבע זר למדינה. הם לא לקחו מיליארדים על חשבון הנגב והגליל, בין השאר משום שהם בעצמם היו אנשי מערב הנגב. אז עכשיו אתה מספר לנו שבחרתם לגרש דווקא אותם כדי שהעימות איתנו לא יהפוך לגט-כריתות. תודה רבה באמת (אגב, האם אפשר להבין מדבריך שעל פירוק עפרה ושילה, חברון ובית-אל, אתה מוכן לוותר כדי למנוע קרע בעם?).
5. יאיר לפיד מבצע מופע מרהיב במיוחד של קהות חושים מוסרית, כאשר הוא מעז להשוות בין מחויבותה של המדינה כלפי מי שהיא במו ידיה החרימה והרסה את כל אשר להם, לבין אחריותה לדאוג למוכי גורל שבמדינת רווחה מתוקנת נהוג להושיט להם סיוע. “הידיעה שהיו כשלים חמורים בתהליך השיקום של המפונים אומנם מעוררת אהדה, אבל אינה נראית עצובה יותר או בלתי מוצדקת יותר מכל המצוקות הישראליות האחרות”, קובע לפיד. “הם פשוט עומדים שם, באותה השורה עם אמהות חד-הוריות, חולים שנותרו מחוץ לסל התרופות, ותושבי קרית שמונה המחטטים בבתיהם ההרוסים למול מצלמות הטלוויזיה. נו כן, קשה להיות יהודי”.
אל תכעסו על בן התפנוקים הזה, ילד-השמנת של טומי לפיד. זה לא בכוונה רעה, הוא באמת לא מבין. אני נזכר איך באחד הטורים שלו הוא ניסה להיכנס לעורם של המועמדים-לגירוש, ולדמיין איך מכריחים אותו, למען השלום, לעזוב את דירתו ברמת-אביב. המסקנה שלו היתה שזה אומנם קשה, אבל גם לגור בגבעתיים זה בסדר. הוא רק שכח להכניס לתוך הסיפור את אובדן מקור פרנסתו, סגירת בתי הקפה והמוזיאונים החביבים עליו, הרס של מפעל חייו וביזוי הסמלים המקודשים שלו, ועוד כל מיני זוועות לקינוח כמו עקירת קברים ועריכת הלוויה חוזרת ליקיריו.
6. אין לי כפולת עמודים כמו ללפיד, ולכן אסתפק בעוד שתי הערות קצרות. ראשית, לא ברור שהנוסחה הישנה של אבא קובנר עדיין אקטואלית. החילונים אולי עדיין זקוקים לדתיים בשביל שיהיו להם שורשים, אבל לפי המפה הדמוגרפית העתידית המצטיירת ממספר הלידות הממוצע, לא ברור מי זקוק למי כדי שיהיה לו עם.
שנית, הרב שפירא מעולם לא אמר כי “כל רב שאינו מתנגד לעקירה הוא בגדר ‘שוטה רשע וגס רוח’. דברי הרב שפירא, שמקורם במשנה במסכת אבות, התייחסו לרבנים בשיעור קומה בינוני שמרשים לעצמם להורות בשאלות קרדינאליות. הוא לא היה מתבטא כך כלפי תלמידי חכמים מהשורה הראשונה, גם אם הללו לא היו מתנגדים לעקירה.
אז יפה שיאיר לפיד מתעניין בשיח הרבני והמתנחלי, אך הוא צריך ללמוד עוד קצת כדי שיוכל גם להבין אותו.
תגובה מאת שלמה משה שיינמן:
שומרי תורה ומצוות מזרם הציוני, צריכים להבין שהשמאל הישראלי מנסה באופן פעיל למנוע פתרונות יעילים לבעיית הטרור הערבי, על ידי יצירת מחסומים משפטיים מזויפים או “מוסריים”, כדי לאפשר לערבים לנהל “מלחמת התשה” נגד המתנגדים היהודים האידיאולוגיים שלהם, שהם דתיים יותר או לאומיים יותר. לחלופין הם מנסים לכפות ויתורי שלום לא רציונליים. תקוותם היא, שמלחמת ההתשה תתיש את כל הגורמים הרלוונטיים עד כדי כך שכולם יסכימו לוותר על הזהות הדתית והלאומית שלהם לטובת ההתבוללות.
וגם אם זה לא יתרחש, הרס מאחזים וישובים של הימין יקנה להם נקודות זכות אצל הגוים במערב.
מעשיהם של “המעגלים הנאורים” בישראל משתלבים באופן מלא עם מה שהגאון מווילנא היה אומר על הערב רב.
