פרשת וארא תשפ”ג / הרב ישראל אריאל שליט”א – מנחת העומר לעומת מנחת שתי הלחם

פורסם ב: לא מוגדר | 0

המצרים נמשלו לשעורה שהיא מאכל בהמה, והמצרים נמשלו לבהמות. כך מופיע בשמות רבה (י”ח, י’): “הרג בכורי מצרים שהיו משולים לבהמה, שנאמר (יחזקאל כג) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם”. כן נמשלו המצרים לפשתה, שהיתה סמלה של מצרים. כמובא בישעיהו (י”ט, ט’) המתאר את המצרים כ”עֹבְדֵי פִשְׁתִּים”, ומפרש רש”י: ‘זורעי פשתים על הנהר’. המצרים פיתחו את זרע הפשתן וגידלו אותו על גדות הנילוס, וממצרים יצא הפשתן, וכן אריגים ובגדים לרחבי העולם העתיק. לעומתם ישראל נמשלו לחיטה, כך נאמר בפסיקתא רבתי (פרשה י, כי תשא): “ישראל נמשלו לחיטים שהם דגנו של עולם – ‘בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים’, לפיכך אמר לו הקב”ה: משה! תן דעתך למנות את ישראל לידע כמה יש בהם”. נמצא, שהשעורה והפשתה שהוכו בברד, לעומת החיטה שלא הוכתה, הרי אלו משל למצרים ולישראל.

 מכאן, אולי רמו להבאת עומר מן השעורים בחג הפסח ושתי הלחם מן החיטים בחג השבועות: הבאת עומר השעורים לפני ה’ בחג הפסח, באה להזכיר לישראל את גאוות מצרים. הנה פרעה ועבדיו המשולים לשעורים מאכל בהמה – זקפו את קומתם ולבסוף נשברו. זאת ככתוב: ‘ואולם בעבור זאת העמדתיך… למען ספר שמי בכל הארץ’. בכך יובן מדוע מביאים את עומר השעורים בחג בו יצאו ישראל ממצרים לחירות. העומר מובא כשהוא שעורים טחונים בריחים ומנופים בשלש עשרה נפה, כלומר קמח טחון דק מן הדק. כמובא במנחות סו, א: ‘קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזּרה נתנוהו לריחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה’. זאת כדי ללמדנו על שבירת הבהמיות המצרית עד דק.

 

מאידך גיסא, בחג השבועות מביאים ישראל את שתי הלחם מן החיטים, כדי לציין את ישראל המשולים לחיטה. קרבן זה מובא חמישים יום לאחר היציאה ממצריםכלומר ביום בו עמדו ישראל לרגלי הר סיני לקבלת התורה. שם קבלו על עצמם את התורה מתוך משמעת פנימית באמרם: ‘נעשה ונשמע!’. בכך מתגלה ההבדל בין פרעה הסרבן והעקשן, לבין המשמעת של ישראל המקבלים עליהם עול תורה ומצות ללא תנאי. לפיכך, החיטה של שתי הלחם אינה מובאת כמו העומר בצורת קמח טחון, אלא כלחם אפוי. יתירה מזו! לחם ביכורים זה מובא כשהוא חמץ, דבר שאינו מצוי בקרבן אחר במקדש (חוץ מקרבן תודה). בכך ניכר ההבדל הגדול בין קמח שעורים טחון, שהוא מאכל בהמה, לבין לחם חיטים אפוי מנופה בשתים עשה נפה (ראה מנחות עו, ב) המובא לפני המזבח כמאכל אדם משובח.