רבנים: אין לשחרר מחבלי חמאס תמורת החטופים

פורסם ב: דברי תורה, הערות על החברה | 0
מכתב הרבנים נגד שחרור מחבלים תמורת חטופים
במקום אחר הציע הרב אליהו זיני סיבות נוספות להתנגד לשחרור מחבלים תמורת החטופים

ציטוט ממיכאל ויגודה, פדיון שבויים – לא בכל מחיר! להוכיח שגם הרב יעקב קמינצקי זצ”ל התנגד לשחרור מחבלים

 

דיני המלחמה

העובדה שהשבויים נפלו בשבי האויב במסגרת מלחמת טרור, כשחטיפת חיילים או אזרחים הופכת לאיום אסטרטגי על המדינה, ולא במסגרת קהילתית מול עבריינים פליליים, היא שיקול מכריע המחייב לקבוע גבולות ברורים למחיר שניתן לשלם תמורת פידיונם18. בכגון זה, לא זו בלבד שאין חובה לעשות הכול כדי לשחרר את השבוי, אלא אף אסור להיכנע לכל תכתיב. אם יגבר האינטרס הפרטי על האינטרס הציבורי, יסוכל הסיכוי לנצח במלחמה הנכפית עלינו על ידי האויב. אם ידרוש מחר ארגון החמאס תמורת שחרורו של חייל חטוף אספקת נשק, טנקים ומטוסים, היעלה על הדעת שתיענה תביעתם?! התשובה לשאלה רטורית זו היא כמובן שלילית, ולא רק בגלל הסיכון הכרוך בדבר.

כניעה לדרישות האויב לשחרר מחבלים תמורת שחרור שבויים אינה רק תשלום כואב אלא גם הפסד בקרב. הלוא מצווה להילחם בצר הבא על ישראל19, ובמלחמה חלים עקרונות הלכתיים מיוחדים בעלי אופי ציבורי, ולפיהם אין משקיפים על הצלת הפרט כבימי שלום אלא על ניצחון הכלל. בזמן מלחמה אף מצווה על הפרט למסור את נפשו להצלת הכלל20. על פי עקרונות אלה, אין להיכנע לאויב למען אינטרס פרטי העומד בסכנה, חשוב ויקר ככל שיהיה21. זהו כלל יסוד אוניברסלי בניהול מלחמה. מנהיג שאינו פועל על פיו עלול להכריע את גורל עמו לשבט. דברים אלה נכונים ביתר שאת לגבי חיילים. הלוא כל חייל חייב לסכן את חייו להגנה על מולדתו. אם כן, מדוע יתהפכו היוצרות כשחייל נופל בשבי. האמנם ראוי שתתחייב המדינה לשחררו אף על ידי סיכון ביטחונה?!

רעיון זה עולה גם מדברי הרב יעקב קמינצקי ז”ל, מגדולי התורה ומראשי אגודת ישראל בארה”ב, שהתנגד לתשלום כופר עצום לשחרורו של הרב יצחק הוטנר ז”ל, שנמנה עם נוסעי המטוסים שנחטפו בשנת תש”ל (1970) בדרכם ממדינת ישראל לארה”ב והונחתו בזרקא שבירדן. תלמידי הרב הוטנר גייסו סכום כסף עצום וניסו לפעול אצל שלטונות ארה”ב שיפדו את רבם. את מאמציהם הם ביססו על ההלכה הקובעת שדין “אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן” אינו חל על תלמיד חכם מובהק22. הרב קמינצקי התנגד למעשיהם, ונימוקו עמו23:

דאין החשבון הזה צודק בכלל, דכל הך דינא [=שכל הדין הזה] דפדיון שבויים ליתא [=אינו] אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה (ההדגשה שלי – מ”ו)

וקל וחומר בשחרור מחבלים.

יש הטוענים שחובה לשלם כל מחיר כדי לשחרר חיילים שבויים, שאם לא כן, יפגע הדבר במורל החיילים ובנכונותם לצאת לקרב. על כך יש לומר שאכן חשוב למען מורל החיילים שיידעו שאם חס ושלום ייפלו בשבי האויב, ממשלת ישראל וצה”ל ינקטו כל יזמה מבצעית אפשרית כדי לשחררם, דוגמת מבצע אנטבה או המבצע לשחרור החייל נחשון וקסמן. מבצעים מעין אלה, שכדוגמתם יש גם בפרשתנו24, מותרים לפי ההלכה25, אף על פי שהם כרוכים בסיכון חיי אדם ואין ודאות שיוכתרו בהצלחה. זאת משום שהם חלק מן הפעילות המלחמתית, שכפי שכבר ראינו, מצדיקה סיכונים מעין אלה. לא כן כניעה לאויב, שהיא היפוכה של פעילות מלחמתית26. כשם שחייל ובני משפחתו זכאים לצפות שאם ייפצע, יסכנו חבריו את חייהם כדי להצילו, ולא יפקירוהו בשדה הקרב, כך הם זכאים לצפות שיסתכנו חיילים במבצע לשחרורו משבי האויב. וכשם שאינם זכאים לצפות שאם ייפצע, ירימו חבריו דגל לבן כדי להצילו, כך אינם זכאים לצפות שאם ייפול בשבי, תיכנע המדינה לתכתיבי האויב כדי לשחררו.

זאת הייתה מדיניות ממשלות ישראל בעבר, כשנקבע שאין מנהלים משא ומתן עם המחבלים27, וזאת מדיניותן של ארה”ב28 ורבות מן המדינות המתוקנות29, אף על פי שלכאורה התמודדותן עם הטרור פחות גורלית משלנו.

סיכום

אף על פי שפדיון שבויים נחשב מימים ימימה לערך נעלה בעם היהודי, “מצווה רבה”, אין זה נכון לומר שהמסורת היהודית מחייבת להיכנע לכל תכתיב שמציב האויב לשחרור שבויים. הלוא כך מחייבים ההיגיון הבריא והשכל הישר. היעלה על הדעת לפדות שבויים תמורת אספקת נשק לאויב או תמורת נסיגה משׂדרות או מאשקלון!? האמירה הנשמעת בשיח הציבורי שיש לעשות הכל כדי לשחרר את שבויינו היא מטעה ומשלה. עם כל ההבנה למצוקת המשפחות התובעות את שחרור יקיריהן, ולבנו עמן, וכולנו מתפללים שכך יקרה בקרוב, ברור שאין לעשות הכול לשם כך. ואף על פי שממשלת ישראל חייבת להשתדל להביא לשחרורם, יש מחיר שאסור לשלמו. השאלה היא אפוא היכן עובר קו הגבול ומהם העקרונות לקביעתו?

ראינו שכבר בימי המשנה, כשנחטפו אנשים על ידי עבריינים לשם סחיטת כופר כספי, העדיפו חז”ל את טובת הציבור על פני טובת היחיד. הם תיקנו תקנה האוסרת על תשלום מחיר מופרז, כדי לשמור על האינטרסים הציבוריים, אם מניעת סיכון ביטחוני עתידי אם מניעת חלוקה תקציבית בלתי מאוזנת, הלוא היא התקנה: “אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם”.

וגם אילו לא תיקנו חז”ל תקנה זו, לא הייתה חובה להיכנע לדרישות החוטפים, לפחות בגלל הסיכון הכרוך בדבר. אמנם מותר להסתכן למען הצלת הזולת, אך אין חובה לעשות כן.

מאחר שפדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים אינו לא איסור ולא חובה, הוא נתון לכאורה לשיקול דעתן של הרשויות בשאלת טובת המדינה. יחד עם זאת, מאחר שדרישות החוטפים באות במסגרת מאבק לאומי של ארגוני הטרור, על המדינה לשקול שיקולים של מדינה ריבונית הנמצאת מהותית במצב מלחמה30. מאחר שהיענות לדרישות ארגוני הטרור, במיוחד כשדרישות השובים מופרזות, היא בגדר כניעה והפסד במאבק נגדם, אין להסכים לה31.

מובן שאין בדברים שאמרנו כדי לשחרר את המדינה מחובתה לעשות הכול במסגרת פעילות מבצעית או דיפלומטית כדי לשחרר שבויים. במיוחד אמורים הדברים כלפי חיילי צה”ל שנשבו בעת שירותם הצבאי בשליחות המדינה, דבר המעצים את מחויבות המדינה כלפיהם.

נספח: במצב היפותטי שבו מנהיגים טובים מספקים סיבה הגיונית לכך שמתן ויתור מסוים למחבלים יגרום לניצחון במלחמה

שאלה: מה אם היו לנו מנהיגים טובים וגנרלים טובים שדווקא שמים את ערך הניצחון במלחמה מעל שיקולים אחרים, מנהלים את מדינת ישראל? מה אם יגידו שאנחנו צריכים לעשות ויתורים זמניים לאויב כדי לנצח במלחמה?

תשובה: אם הוא נמצא בסביבה כשעולים לשלטון בישראל מנהיגים כאלו, היינו שולחים את השאלה הזו לרב דב ליאור.

הערות

18. על איום זה, ראה דו”ח ועדת וינוגרד (לעיל, הערה 6). וראה גם מאמרם החשוב של הפרופסורים י’ שטרן וא’ שגיא, שפורסם בעיתון “הארץ”, מיום י”ד בכסלו תשס”ז (2006 .12 .5), שכותרתו “כמה שווה שבוי ישראלי?”, המתייחס גם למסורת היהודית בנושא זה, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/794473.html
19. רמב”ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה, הלכה א.
20. על הבחנה זו עמד בצדק הרב י’ זולדן, מלכות יהודה וישראל (מרכז שפירא תשס”ב), סימן כא, החלפת שבויים, עמ’ 338 ואילך, בהדגישו שיש להשקיף על סוגייתנו לא מן ההיבט של השיקולים ההלכתיים הפרטיים המקובלים אלא מן ההיבט הציבורי הכללי של דיני המלחמה. וראה גם הרב י’ אריאל, באהלה של תורה, כרך ד (כפר דרום תשס”ג), סימן יט, אות י (עמ’ 166): “גם הראשל”צ, הרב עובדיה יוסף, וגם עמיתו הרב ישראלי, חרף מסקנותיהם השונות שווים בניסוח הבעיה של סיכון המדינה בשחרור המחבלים לעומת סכנת הריגתם של בני הערובה, ודנו בה לפי הכללים המקובלים בהלכה של סיכון האחד לעומת סכנתו של אחר, במישור האישי. לעומתם ראינו שיש להתייחס למלחמה במישור חשיבה ציבורי שבו חלים כללים אחרים” (ההדגשה שלי – מ”ו). על דיני המלחמה במשפט העברי, ראה נ’ רקובר, מסירות נפש – הקרבת היחיד למען הרבים (ירושלים תש”ס), עמ’ 123, והמקורות שציין שם.
21. ראה הרב י’ אריאל (לעיל, הערה 20), סימן יט, אות יא (עמ’ 166): “במלחמה אין מתחשבים בשיקולי סיכונם של היחידים וכל פעולה הנצרכת להצלחת המלחמה להעלאת המורל ולדבקות במשימה הכל בכלל קידוש ה’ ומצוה למסור את הנפש עליה”.
22. לסייג זה ראה מאמרי (לעיל, הערה 1).
23. מובא במאמרו של הרב צ’ שכטר, “גדרי המדינה בארץ ישראל ומלחמותיה”, אור המזרח לז (תשמ”ט), עמ’ 20 (מובא גם בספרו, בעקבי הצאן, ירושלים תשנ”ז, עמ’ רו).
24. בסיפור שחרורו של לוט, שהזכרנו בתחילת דברינו. וכן גם: “וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וַיִּשְׁבּ ממנו שבי. וידר ישראל נדר לה’ ויאמר, אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה’ בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה” (במדבר כא, א-ג).
25. ראה למשל: שו”ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז; שם, חלק יג, סימן ק; הרב ע’ יוסף (לעיל, הערה 12), אות כב-כג, עמ’ לז; הרב ש’ ישראלי (לעיל, הערה 17), מאות ו ואילך, עמ’ קל.
26. ומכאן דחיית עמדתו של הרב י’ זולדן (לעיל, הערה 20), עמ’ 340, המשווה בין השניים ונותן לשניהם לגיטימציה הלכתית ומשאיר את הבחירה ביניהם לשיקול דעת הרשויות.
27. ראה המאמר בעיתון Time מיום 18.9.1972, Rescuing Hostages: To Deal or Not To Deal.
28. ראה המסמך שפרסם U.S. Department of State Foreign Affairs Manuel, Volume 7 – consular Affairs, ביום 26.7.2006, 7 Fam 1823, Hostage Taking and Kidnappings (פורסם באינטרנט http://www.state.gov/documents/organization/86829.pdf). וראו לציין כי גם אנשים פרטיים נקראים במסמך זה שלא לשלם כופר לחוטפים, כי אם יעשו כן, לא יזכו לשיתוף פעולה מצד שלטונות ארה”ב. וראה עוד דו”ח וינוגרד, עמ’ 505, פסקה 23.
29. זו לדוגמה מדיניות שלטונות אנגליה. ראה המסמך שפרסם Foreign Commonwealth Office בשנת 2006, כמדריך למטייל במדינות זרות, המתייחס גם לבעיית הטרור במדינות מסוימות. במידע על כל מדינה שיש בה סכנת טרור, מצוין שהמטייל חייב להיות מודע לעובדה שמדיניות ממשלת בריטניה היא שלא לבצע ויתורים משמעותיים לשחרור בני ערובה ושממשלת בריטניה סבורה שתשלום כופר או שחרור אסירים מגדיל את הסיכון לחטיפות עתידיות. המסמך פורסם באינטרנט באתר: www.fco.gov.uk/travel.
30. אפשר שהגדרה זו אינה תואמת את כללי המשפט הבינלאומי לעניין הכרזת מצב מלחמה, אבל אין ספק שהיא תואמת את כללי המשפט העברי.
31. אלא אם כן מעריכים ראשי מערכת הביטחון וקברניטי המדינה שמורל החיילים ומורל האומה כה ירוד, עד שהפסד בקרב מסוים נחוץ לצורך השגת ניצחון במלחמה, אך קשה להניח שזה יהיה המצב. יש גם לקוות שלא נגיע למצב זה. ויש לנקוט הסברה נכונה מול הלחץ התקשורתי כדי שלא נגיע למצב זה (וראה דו”ח ועדת וינוגרד, עמ’ 507, פסקה 32), שאם לא כן, תעמוד בסימן שאלה יכולת הישרדותה של המדינה מול אויביה, כפי שמעריכה ועדת וינוגרד.