חשוקי חמד: האם מותר להתלוצץ מעבודה זרה אף במקום סכנה – ותקדים הרמב”ם להתלוצץ על זריקת אבנים במכה, המקום החשוב לישמעאלים

שאלה ר’ יהונתן אייבשיץ נתפרסם כבר בקטנותו כגאון מופלא. פעם בקשה בתו של הקיסר לראותו, היא הזמינה אותו לחצר המלכות והתפעלה מחכמתו. לאחר שיחה עימו, הראת לו את חצר המלכות ואת החדר אשר שם שוכן הפסל הגדול שכולו זהב. והיא שאלה אותו מה אתה אומר עליו? השיב לה ר’ יהונתן אייבשיץ אני נוהג כדברי המשנה במסכת אבות (פ”ה מ”י) ז’ דברים בחכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו, ומאחר והפסל גדול ממני, ידבר נא בבקשה ואני אשיב לו… המטרוניתא נפגעה וכעסה ונטרה לו איבה כל ימיה, גם כשנתמנתה למלכה. ויש להסתפק האם היה מותר להשיב למלכה דרך ליצנותא דע”ז. הרי סיכן את חייו, ויעוין במסכת כתובות דף סא ע”ב אמרו ליה רבנן מ”ט סמכת אניסא?
תשובה יש להוכיח שמותר לעשות זאת, מהנאמר במדרש תנחומא (פרשת תרומה סימן ג) וז”ל: ואת עשו שנאתי, מעשה בטורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא א”ל למה הקדוש ברוך הוא שונא אותנו שכתב ואת עשו שנאתי, א”ל למחר אני משיבך, למחר א”ל רבי עקיבא מה חלמת זה הלילה ומה ראית, א”ל בחלומי היה לי הלילה שני כלבים אחד שמו רופוס ואחד שמו רופינא, מיד כעס א”ל לא קראת שם כלביך אלא על שמי ושם אשתי נתחייבת הריגה למלכות, א”ל רבי עקיבא ומה בינך לביניהם אתה אוכל ושותה והן אוכלין ושותין, אתה פרה ורבה והן פרין ורבין, אתה מת והן מתים, ועל שקראתי שמם בשמך כעסת, והקב”ה נוטה שמים ויוסד ארץ ממית ומחיה, אתה נוטל עץ וקורא אותו אלהים כשמו, לא כ”ש שיהא שונא לכם הוי ואת עשו שנאתי, יעו”ש. הרי שמותר להתלוצץ מע”ז, גם כשמכניס עצמו לסכנת נפשות….עוד יעוין במסכת תענית (דף ז ע”א) אמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה, אי חכמה מפוארה בכלי מכוער, אמר לה אביך רמי חמרא במני דפחרא, אמרה ליה אלא במאי נירמי, אמר לה אתון דחשביתו רמו במאני דהבא וכספא, אזלה ואמרה ליה לאבוה, רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף [החמיץ]. אתו ואמרו ליה, אמר לה לברתיה מאן אמר לך הכי, אמרה ליה רבי יהושע בן חנניה, קריוהו אמר ליה אמאי אמרת לה הכי, אמר ליה כי היכי דאמרה לי אמרי לה, יעו”ש. הרי שרבי יהושע התלוצץ מברתיה דקיסר. אך אין להביא משם ראיה, כי שמא רבי יהושע אמד בדעתו שלא יצא מזה סכנה, וכמו שאכן היה.
וכעין המעשה המובא לגבי ר’ יונתן, מסופר על רבינו הרמב”ם, שפעם אחת בחג הסוכות יצא הרמב”ם מבית הכנסת ללכת לביתו ולולבו בידו, פגע בו המלך ושאלהו מה יום מיומיים שאתה הולך ברחוב וכפות תמרים בידך כמנהג השוטים והמשוגעים? וענה לו הרמב”ם: אדוני המלך אין זה מנהג משוגעים, מנהג משוגעים הוא לרגום באבנים, אבל זהו מנהג שהחזיקו בו אבות ישראל, מנהג חכמי ירושלים. ובתשובתו התכוון כלפי המנהג שנהגו המוסלמים להשליך אבן להר הקדם אשר במכה. המלך לא הרגיש מיד בדבר זה, אבל חלק מיועציו הרגישו בדבר ומקנאתם לרבינו הרמב”ם הם העירו את אוזן המלך כי כוונת הרופא היהודי היתה להתלוצץ על עבודת כהני הדת המוסלמים. וכששמע המלך בדבר חרה אפו ויצו להרוג את הרמב”ם, וכששמע הרמב”ם את גזר דינו מהר לברוח מפאס, עכ”ד המעשה. אך יתכן שאף כאן לא חשש הרמב”ם מהסכנה, שהרי המלך באמת לא הרגיש בדבר, ורק מחמת הקנאה הלשינו עליו, משא”כ בנידון של ר’ יונתן אייבשיץ הליצנות היתה ברורה לעין כל.
ויעוין מה שכתב המהר”ם שי”ף (דרושים נחמדים בסוף חולין) על הפסוק בתהילים פה להם ולא ידברו (תהילים קטו ה), דקשה מה בכך שהפסל אינו מדבר, הלא אין הם מאמינים בפסל שהוא רק צורה עשויה כתבניתו בשעה ורגע מיוחד כנודע, אך כוונתו שאילו היה במה שלמעלה קדושה וכח, על כרחך שהיה נאצל ממנו על הפסל והיה יכול לדבר, וכמו שהאדם יכול לדבר, יעו”ש.