חולה נפש הסובל מחרדות ביום הכיפורים היצום
שאלה. חולה הסובל מהתקפי חרדה המלווים בדפיקות לב, רעידות בכל הגוף, תחושת חנק, הרגשה שהוא עומד למות ועוד, מה דינו של חולה כזה, האם חייב לאכול ביום הכיפורים? ומה דינו לגבי שבת ויום טוב, האם הוא נחשב כחולה שאין בו סכנה [כמו הסובל מכאב עד שנחלש כל גופו], או שהוא חולה שיש בו סכנה? עוד יש להסתפק מה דינו של חולה כזה הזקוק לעיתים קרובות עד שלושה פעמים ביום לנטילת תרופות נוגדות חרדה באופן תדיר, האם צריך ביום הכיפורים לעטוף אותה בנייר, כשטעמה לא מר?
תשובה. כתב המג”א (סימן תקנד סק”ח) מי שהיה חסר דעה ונתרפא מיום אל יום מותר באכילת בשר ויין בתשעת הימים ולא יתענה בתשעה באב, והוסיף הפרמ”ג וכל שיש סכנה אף ביום הכיפורים לא יתענה. ולפי”ז בנידוננו הנתקף בשגעון ר”ל, הרי הוא בסכנת נפשות, ואם זה קרה ביום הכיפורים יש להאכילו ולהשקותו, ואם לא נתקררה דעתו בפחות מכשיעור יש להאכילו כשיעור, כי חסר דעה ההולך ומתרפא מיום אל יום, יש אצלו חשש סכנה אם יתענה, כיון שעדיין לא נתרפא לגמרי יש להתיר לו לאכול, אמנם ברמ”א (סימן שכח סעיף לה) מבואר דרוח רעה היא מחלה שאין בה סכנה, יעוין במנחת פתים (שם) שהקשה ממה שכתב הב”י (יור”ד סימן רכח) בשם תשובת הרשב”א דחולי מחמת רוח רעה נחשב לחולה שיש בו סכנה, וראיה משבת (דף כט ע”ב) “המכבה את הנר מפני רוח רעה”, יעו”ש. ואולי אפשר לתרץ שדברי הרמ”א נאמרו כשיודעים שאין בו סכנה.
והנה ההסבר הפשוט הוא, שהסכנה במחלת השגעון היא, שהחולה עלול להמית עצמו או אחרים. וכך כתב בשו”ת “חבלים בנעימים” (חלק ד’ סימן י”ג) שוטה ההולך ומחלים ואם יתענה יחזור לשטותו, פטור מלהתענות, מפני שטירוף הדעת הוא בכלל פיקוח נפש. ובשו”ת “פרי הארץ” (יו”ד חלק ג’ סימן ב’) נשאל, האם מותר ליהודי שיצא מדעתו עד שהוצרכו לאוסרו בכבלי ברזל ובא אחד ואמר שקיימת רפואה למחלה זו והיא, לקחת תרנגולת מתה שהיא נבלה, לבשלה ולהשקות החולה מן המרק ותרופה זו ידועה היא ובדוקה, שכבר עשוה לחולה כזה ונתרפא. והורו בית דין של שאלוניקי להתיר. כיון, דשוטה זה מסוכן הוא והרפואה ידועה. דברים אלו הובאו גם בספר “שיורי ברכה” (סימן קנ”ה ג’) וכן מבואר במסכת תענית (כב ע”ב): תנו רבנן… יחיד שנרדף מפני נוכרים או מפני ליסטים ומפני רוח רעה על כולן רשאי יחיד לסגף עצמו בתענית, וכתב רש”י “מפני רוח רעה” שנכנס בו רוח שידה, ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות.
טעמים שמחללים שבת ויום הכיפורים על חולה נפש
נאמרו באחרונים כמה טעמים מדוע מחללים שבת ויו”כ על חולה נפש כדלהלן:
א. בשו”ת אגרות משה (אבהע”ז ח”א סימן סה, וכעין זה גם באבהע”ז ח”ג סימן כב) כתב: “על דבר האשה שנשטתית אחר הלידה בשני ילדים שהולידה והרופאים אסרו עליה להתעבר, ודאי צדק כת”ר ששטות היא ענין סכנה לא רק לעצמה אלא גם לילדיה הקטנים, שאף מי ששטותו אינו לעשות רע אפשר להתהפך שתרצה לעשות רע לעצמה ולילדים ח”ו, ואי אפשר להעמיד שומרים על זה, ובדבר אם הרופאים אומרים שאם תתענה תחזור לשטותה, פשוט שמותרת לאכול ביום הכיפורים משום דשטות היא סכנה, ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה, אבל כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים הוא גם כן פקוח נפש”, עכ”ל. הרי שהסיבה היא, שמא ימית את עצמו או את אחרים, ואי אפשר להעמיד שומרים עליו. דבריו כנראה מיוסדים על דברי הגמרא במסכת תענית (דף כב ע”ב) שם נאמר: “תנו רבנן יחיד שנרדף מפני רוח רעה, צמים ומתפללים עליו שיבריא”. ופרש”י (ד”ה רוח רעה) “רץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות”. הרי שסכנתו היא, שמא ימית את עצמו.
ב. מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א הוסיף דכשם שחולה במחלת נפילה כתב החת”ס (סימן שלט, הובאו דבריו בפתחי תשובה יור”ד סימן שעב סק”ח) דנחשב למסוכן, מטעם דיכול ליפול לבור וליהרג, כך גם השגעון, למרות שהוא מוחזק שלא יהרוג את עצמו או את אחרים, בכל זאת מסוכן הוא, כי אין לו חוש ודעת לשמור על חייו ועל בריאותו (ומסוגל הוא לדוגמא לעבור ברמזור אדום מבלי לשים לב שיכול ליהרג, הוא לא יודע לשמור על עצמו מצנים ופחים וכדומה) ולכן חסרון הדעת נחשב למצב של סכנה.
ג. הגרי”ד סולובצ’יק ז”ל אמר בשם זקנו מרן הגאון ר’ חיים מבריסק זצ”ל: אפילו כשאין חשש כזה [שמא ימית עצמו או את אחרים] ה”שגעון” גרידא דינו כסכנת נפשות. ואף דקיימ”ל בשו”ע (סימן שכח סעיף יז) דעל סכנת אבר אין מחללים שבת במלאכות דאורייתא, שאני חשש שגעון שדינו כסכנת כל הגוף (נפש הרב עמוד רטז).
דבריו צריכים ביאור, שאם לא נחשוש לשמא ימית את עצמו אם כן למה דינו כסכנת כל הגוף? ואולי אפשר להסביר דבריו, דהשגעון לא פוגע רק בראש אלא הוא פוגע בכל האדם כולו, והוא הופך לבעל חי, והרי זה כאילו האדם שבו מת. ואולי כוונת ר’ חיים לשיטת החכמת שלמה (סימן שכח סעיף מו) שכתב דיש להבדיל בין סכנת עין אחת, לבין סכנת שתי עינים, דלטעם אחד פיקוח נפש דוחה שבת משום: “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”, והרי לשיטת רבי יהודה סומא פטור ממצוות ויש לחוש לדעתו ולחלל עליו שבת כדי שישמור שבתות הרבה. ועוד, כיון שע”י סמיות עינים יתבטל מתלמוד תורה ומקיום מצוות, מחללים עליו שבת. ואף דלא מלאני לבי לסמוך ע”ז לבד… יש לסמוך על אותם פוסקים המתירים בסכנת אבר לעשות ע”י ישראל”, יעו”ש. ואולי סובר הגר”ח כעין סברא זו לגבי שוטה, ושוטה יותר נחשב לפיקוח נפש מאשר סומא בשתי עינים.
ד. אם נתקף בשגעון במדה כזו שהוא כבר נחשב לשוטה, קיימת סיבה נוספת להתיר לו לאכול ביום הכיפורים, והוא משום דפטור מהמצוות. אלא שאז יש לדון אם יש בו איסור ספיה וכדלהלן:
חבר מביא חבר. המאמר בכתובת :
https://60ribo.org.il/rav-zilberstein/