ה’ ממשיך לפקח על עניניהם של בני-האדם
דוד: טענתי היא כי מורכבות עולמנו מעידה על כך שלה’ יש ענין ארוך-טווח בעולמנו.
הרב אריה קפלן מספק טעם נוסף להאמין שהקב”ה דואג להכוונת העולם. הוא מצביע על נסיונם של בני-אדם ושל אומות, שרק הטוב הוא יציב, ואילו הרע נוטה לחיסול-עצמי.
בלא משים, נוגע מארק טווין לאותה נקודה במסה שכתב על היהודים. בשנת 1897 הכללית הוא כתב:
אם הסטטיסטיקה צודקת, היהודים מהווים רק אחוז אחד של האנושות. אחוז זה מזכיר משום משב אבק כוכבים מעונן ועמום הנבלע בזוהר של הגלקסיה שלנו, שביל החלב. בעצם, לא היינו צריכים כמעט לשמוע על היהודים; אבל שומעים עליהם, מאז ומעולם שמענו עליהם. הם בולטים על פני כדור הארץ לא פחות מכל אומה אחרת… היהודים נלחמים מלחמה מדהימה בעולם הזה, בכל הדורות; והוא עשה זאת כשידיו קשורות מאחורי גבו… המצרים, הבבלים והפרסים קמו, מילאו את הארץ בקול ובפאר, ואז נחלשו ונהיו לחומר שממנו נעשים חלומות, ונעלמו; בעקבותיהם קמו היוונים והרומאים, הרעישו עולמות, והלכו להם; קמו אומות נוספות והרימו אל על את לפידיהן לתקופה קצרה, אך הלהבות דעכו, ואתה הן יושבות באזור הדמדומים או אפילו נעלמו כליל. ואילו היהודים ראו את כולם, ניצחו את כולם, והנה הם – מה שתמיד היו, ללא סימני הסתאבות, ללא חולשות הנובעות מגילם המופלג, ללא החלשת אבריו, ללא האטת מרצו, ללא הקהית חשיבתו הערנית והאסרטיבית. הכל בר-חלוף, פרט ליהודים, כל יתר הכוחות חולפים ועוברים, אך הם נשארים. מהו סוד האל-מוות שלו?
פבלוב: ניתן להתווכח בקשר להיעלמות היוונים והרומאים.
דוד: אמת, אבל כולנו מסכימים, כשמביטים מבט ממושך בהיסטוריה, שלהם אין העבר היציב של היהודים.
פבלוב: לא שכנעת אותי, אבל ספקת לי די טיעונים להביא אותי להקשיב עוד.
אמור לי, דוד, הם הטוב נהנה מיציבות, מדוע נמחקה היהדות ממרבית אירופה?
דוד: היות היהדות טובה איננו מבטיח שהיא תחזיק מעמד בכל מקום, אך פירושו שה’ ינקוט צעדים להבטיח את שרידותה הכללית.
למשל, חמשה ימים לפני שעלה לנין לשלטון ברוסיה, פרסמו הבריטים את הצהרת בלפור, שהביעה תמיכה פומבית בבית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. ככל שהורעו התנאים להשרדות יהודית באירופה, כך השתפרו התנאים להשרדותה בארץ-ישראל, במה שנקרא היום מדינת ישראל.
פבלוב: נכון, האוכלוסייה היהודית בישראל גדלה פי כמה אחרי הצהרת בלפור, אך דבקותם של היהודים בא-להים נחלשה, כמו בכל יתר המקומות בעולם.
דוד: אמת, יתכן שהיהודים הבינוניים בישראל אמנם נפגעו על-ידי ההתפתחויות הרוחניות של העשורים האחרונים, אך היהודים המסורים יותר שיפרו לאין שעור את סגנון החיים התורני שלהם. למשל, מעיד התלמוד במסכת כתובות (קיא ע”א), שהפסוק בספר ישעיה, “ובל יאמר שכן: חליתי! העם היושב בה נשוא עון”, חל על הדרים בארץ-ישראל. התלמוד מעיד גם, במסכת כתובות עה ע”א, שיכולתו של העולה לארץ-ישראל לבין תורה עולה גם-כן. ברמה מיסטית פחות, היהודי הדתי בישראל מתייחס ליום א’ וליום ה25- לחודש דצמבר כימים רגילים של השבוע, בעוד בארצות בעלות תרבות נוצרית, מנהגי הגוים ותרבותם משאירים את רושמם גם ביהודים הדתיים ביותר. יתר-על-כן, בארץ-ישראל היהודים – גם הדתיים וגם הלא-דתיים – מצויים הרבה יותר ברזי הלשון העברית של התנ”ך ממקבילים הגרים או שגרו בין הגוים [פירושו של הרמב”ם לפרקי אבות ב:א מציין את לימוד לשון הקודש (הלשון העברית} כמצוה]. בישראל יש ליהודי הדתי גישה נוחה גם לארבעת המינים, הלא-מורכבים, בעלי האיכות הגבוהה ביותר, הדרושים לחג הסוכות. בהשוואה, במרבית קהילות ישראל בגולה תלויות ביבוא כדי להשלים את מערכות ארבעת המינים שלהם.
ואחרון אחרון חביב, עצם היותם היהודים חלק ממדינה שבה הם הרוב מאפשר לקיים מצוות רבות שאין למיעוט חסר-כח כל אפשרות לקיימן.
ברמת הקבלה, הספר “קול התור” חזה שעם התגברות תהליך קיבוץ הגלויות, כן יגבר גם הקיטוב בין טוב לרע (“קול התור”, פרק א’, חלק י’, פרק 2 פסקה 131).
תכלת