שימוש לרעה “בהיתר מכירה” סמוך לשנת השמיטה, על ידי רבני השמאל להוכיח למי יש את הזכויות של גר תושב
ציטוט מתוך מאמרו של הרב איתם הנקין הי”ד
ההשלכות של דין “גר תושב”
עם התעוררות הדיון הציבורי בחורף הקודם סביב “מכתב הרבנים” המפורסם בעניין איסור מכירת דירות לנכרים, הזדרזו כמה כותבים בתקשורת הדתית-לאומית לקבוע שדינם של המוסלמים בימינו על פי ההלכה הוא כשל “גר תושב” לכל דבר. גם מספר רבנים כנראה סבורים כן, ומשום כך בדבריהם שפורסמו לאחרונה לא נגעו אלא בשאלה האם מקבלים גר תושב בימינו, תוך שהם חשים פטורים כנראה מן הצורך להוכיח כי מוסלמים אכן הינם בגדר “גר תושב”. אולם לאמיתו של דבר מדובר בדיון הלכתי מורכב ביותר; כללי התקינות הפוליטית אולי אינם מאפשרים למספר רבנים לדון בשאלה האם וכמה משבע מצוות בני נח נשמרות או אינן נשמרות כנורמה בקרב החברה הערבית, למשל, או בהיבטים הלכתיים שונים בהם תלוי העניין[1].
אולם אף לו יהא כן, ויעלה ביד הכותבים הללו לבסס את הטענה שהמוסלמים דינם כיום על פי ההלכה כ”גר תושב”, דומה כי הם אינם מודעים להשלכותיה של קביעה זו. ובכן, בתורה מפורש כי חיוב המנוחה בשבת מתייחס גם לגר[2], ובגמרא למדו שמדובר בגר תושב[3], כלומר שישנו איסור דאורייתא לומר לגר תושב לעשות מלאכה בשבת עבור יהודי. לדעת רוב הראשונים איסור זה קיים ביחס לכל יהודי[4], ואילו לדעת מקצת מהראשונים האיסור מן התורה תלוי בקיום יחסי כפיפות כלשהם בינו לבין אותו גר תושב[5]; וכשקיימים יחסי כפיפות כאלה (למשל, עובד שכיר) מדובר לכל הדעות באיסור מן התורה. וכן נפסק בשולחן ערוך[6], שאסור לומר לגר תושב לעשות מלאכה בשבת עבור יהודי, והסכימו הפוסקים שזהו איסור דאורייתא[7].
מעתה, אם מוסלמי הינו “גר תושב” אליבא דהלכתא, אזי כל המערכות הציבוריות והפרטיות, בבתי חולים ומלונות, בשכונות מגורים שבערים מעורבות או מעורבות למחצה, במוסדות ציבוריים וכן הלאה, כל המושג של “גוי של שבת” כפי שהוא מיושם כיום – אחת דינם להתבטל, מלבד בהקשר של פיקוח נפש. שהרי כל ההיתרים – בנסיבות מסויימות ובאופנים מסויימים – הקיימים בדין “אמירה לנכרי” ובהנאה מגוי העובד “אדעתא דנפשיה”, מבוססים על כך שמדובר באיסור שעיקרו מדרבנן, ואין להם תוקף כשאיסור האמירה והעשייה נעשה דאורייתא.
אם כן, באשר למבקשים לטעון כי המוסלמים מוגדרים כיום כ”גרים תושבים” על פי ההלכה, אם המניע לבקשתם זו הוא יושר אינטלקטואלי אמיתי, הרי שהם צריכים להתמודד באומץ עם צידו השני של המטבע: לא רק שעליהם להימנע באופן אישי משימוש כלשהו ב”גוי של שבת” במידה שהוא מוסלמי (או דרוזי, או צ’רקסי, או אולי אפילו נוצרי, וכן הלאה) – וזאת בכל תחומי החיים מלבד ענייני פיקוח נפש, כולל הנאה משימוש כזה גם בדיעבד – אלא שעליהם גם לצאת בדרישה ציבורית לבטל את כל סדרי השבת, המקובלים בכל גבול ישראל על כל הרבנים בכל העדות ובכל הדורות בלא פוצה פה ומצפצף, בעניין זה של היעזרות במוסלמים וכיוצא בהם בשבת במקום הצורך.ב. ההישענות על הראי”ה קוק
מפליאה היא קלות הדעת שבה יש המבקשים, עם התעוררות הדיון הציבורי בנושא, לבטל כלאחר יד את שאלת איסור “לא תחנם”, משל מדובר באיזו הלכה צדדית ותיאורטית, “הלכתא למשיחא” שלא בא זכרה בספרות הפוסקים. לאמיתו של דבר, כל גדולי הפוסקים שעסקו בסוגיית השמיטה ו”היתר המכירה” בחמשת הדורות האחרונים דנו בכובד ראש בשאלה זו, ואיש מהם לא ביטל כלאחר יד את עצם הדיון בנושא. מהם רבים שהורו כי מדובר באיסור דאורייתא הלכה למעשה, שמחמתו לא ניתן ליישם את “היתר המכירה”; ורבים אחרים שמצאו לו פתחי היתר שונים, חלקם נוגעים לסוגיית השמיטה בלבד (מכירה לזמן הנעשית לטובת היישוב), וחלקם ניתנים להשלכה גם למקרים אחרים של מכירת קרקע (שאלת קיום האיסור בנכרי המחזיק כבר בקרקע אחרת).
אלא שישנו הבדל מהותי בין דין “לא תחנם” בשאלה ההלכתית של השמיטה, לבין מעמד אותו דין עצמו בשאלות שגרתיות. שאלת השמיטה בדורותינו היא נידון קלאסי של “שעת הדחק” ציבורית בסדר גודל חסר תקדים, דבר המצדיק – כפי שחזר וטען הרב אברהם יצחק הכהן קוק – הישענות גם על דעות מיעוט ועל היתרים דחוקים, לדוגמא בדין “לא תחנם”. נימוק זה תקף גם כשמדובר בשאלה של מדיניות ממשלתית כללית – שאף היא בסדר גודל דומה, והשלכותיה הרות-גורל אף יותר – וכך אכן עשה הרב הרצוג בדיונו בנושא זה, כשהקיש מהיתרי השמיטה לסוגיית המדיניות הציבורית (ראו בהמשך). אולם אין לכך כל נגיעה לשאלה פרטית, של פלוני המוכר את דירתו לאלמוני, מעשים שבכל יום שעל פי רוב אינם “שעת דחק” כלל ועיקר, אלא לכל היותר הפסד ההפרש שבין מחיר זול למחיר יקר, וממילא לא קיימת הצדקה להישען על היתרים דחוקים (וכן יוכח מתשובת הראי”ה שלהלן).
בין כך וכך, הרוב המוחלט של הדנים בנושא, הן מצד המתירים והן מצד האוסרים, לא העלה על דעתו לומר שאיסור “לא תחנם” אינו שייך בימינו, לא מפני שאולי יש לראות במוסלמים “גרים תושבים” ולא מפני שעל כל פנים הם אינם עובדי עבודה זרה. בין הבודדים שדנו באפשרות ההיתר בכיוון זה, הוא הראי”ה קוק. בתשובה מוקדמת מתקופתו בחו”ל[8] הסיק הראי”ה כי דברי הראב”ד על היתר ישיבת הארץ בימינו למי שמקיים שבע מצוות בני נח, שייכים גם לגבי חנייה בקרקע, והוסיף כי אפשר שגם לעניין זה די במי שאינו עובד עבודה זרה, דוגמת המוסלמים שהם “אומה שלמה המוחזקת בכך ע”פ דתה”. הראי”ה לא סמך להלכה על חידוש זה לבדו, אלא צירף אותו רק כאחד מבין כמה סניפים, כאשר נימוק ההיתר המרכזי הוא שבמכירה הנעשית לטובת היישוב בארץ ישראל לא שייך איסור “לא תחנם”[9]. בדומה לכך שב הראי”ה וכתב לרידב”ז בשנת תרס”ט, כשהפכה השאלה למעשית[10]. אלא שהרידב”ז הקשה עליו קושיות שונות בנושא; הראי”ה בתשובתו[11] ענה כי על אף שהבית יוסף כותב במפורש שאיסור “לא תחנם” חל גם על ישמעאלים[12], הרי ש”בדחק עצום ונורא כזה” יש להקל לסמוך על הב”ח (שם), שלכאורה דייק מלשון הטור שלא כדעת הבית יוסף. כך היה בדפוסי הב”ח שהיו לפני הראי”ה, אולם בימינו כבר התברר שדברי הב”ח צונזרו (ותוקנו במהדורות החדשות), ובפועל הוא מחזק את דברי הבית יוסף ומדייק כמותם גם בלשון הטור. וממילא בטל הסמך הזה מעצמו[13].
לאחר מכן הוסיף הראי”ה שלעניין חניה בקרקע יש יותר סברא להקל מאשר במתנת חינם, שכן במתנת חינם התורה הקפידה באומרה “או מכור לנכרי” ואילו בחנייה יש ללכת אחר הטעם שעיקר הקפידא היא בעבודה זרה, ובדומה לדברי הראב”ד לגבי ישיבת הארץ. אולם ראה זה פלא, במבוא ההלכתי לספרו ‘שבת הארץ’ שנדפס בשנה שלאחר מכן, כשדן הראי”ה בשאלת לא תחנם (פרק יב), הוא נמנע להזכיר ולו ברמז את סברת ההיתר שאיסור חנייה בקרקע לא חל על מי שאינם עובדי עבודה זרה! ייתכן שעמד בינתיים על עובדת הצנזורה בדברי הב”ח, ואולי השתכנע במידה מסויימת מראיותיו של הרידב”ז; כך או כך, הימנעותו להידרש שוב לעניין זה בפרסומו העיקרי בנושא היתר המכירה, מעידה כי גם לדעתו היה זה סניף רעוע מכדי שיהיה כדאי להציגו כיסוד משמעותי להיתר[14].
ראיה ניצחת לדבריי לעיל בהסבר דעת הראי”ה, מפורשת במכתב שפורסם לאחרונה, בו נשאל הראי”ה על אדמה פרטית של יהודי בחברון שלאחר תרפ”ט, המבקש למוכרה מפני שבלאו הכי היא עתידה ליפול בידי הנכרים תושבי העיר: “אם ראוי הדבר שימכור את נחלת אבותיו שבחברון לערבים מפני שהוא חושש שח”ו תשתקע בידי הגוים…” [15]. בתשובתו קבע הראי”ה כי הדבר אסור מצד דין לא תחנם: “שמצד דין תוה”ק אסור לשום בר ישראל למכור אפילו שעל אחד של אדמת הקודש לעם נכרי. ובירושלמי פ”ק דע”ז [הלכה ט] אסר ר’ יוחנן אפילו להשכיר לגוים כרמים של יהודים, אפילו אם במצב שבלא ההשכרה יחרבו הכרמים לגמרי. ור’ יהושע בן לוי שהתיר באופן זה להשכיר לגויים, לא התיר אלא להשכיר לזמן, אבל לא ח”ו למכור לנכרים…”. אם כן, למרות שמדובר בהפסד גדול, ולמרות שמדובר בקונה מוסלמי, הראי”ה סירב להתיר; אם מפני שמדובר בשאלה פרטית ולא ציבורית, אם מפני שמדובר במכירה קבועה ולא זמנית, ובעיקר מפני שנעדר מכאן המרכיב של חיזוק האחיזה בארץ, שהוא כאמור הנימוק המרכזי של הראי”ה להיעדר דין לא תחנם ב”היתר המכירה”. לא למותר להזכיר שתשובה זו נכתבה אחרי התשובות הנ”ל שבשו”ת משפט כהן.
הערה על ידי שלמה משה שיינמן
לדעת ערוך השולחן אורח חיים סימן קנו סעיף ד, וגם שו”ת דברי יציב ובעל “הציץ אליעזר”, המוסלמים כן עובדי עבודה זרה.
במגיד מישרים פרשת בחוקותי הרב יוסף קארו מספר על מקרה מאד לא נעים שהתרחש:
ביום הנז’ כ”ח לאייר
עברנו על פתח התיקיי עם קצת חברים והכניסוני שם לטייל ובלילה ראיתי קרי ונצטערתי מאד ואחר שעה או ב’ שמשתי עם זוגתי ואח”כ קמתי ובעודי על הספר א”ל חזק ואמץ כי ה’ עמך בכל אשר אתה עושה וכל אשר אתה עושה ה’ מצליח ויצליח בך רק שלא תפסו’ הקשר והדבוק שבינך לבין קונך וגם לא תפנה אל האלילים ולא תלך אחרי הבעלים כאשר הלכת אתמול וגם זה ימים ג’ שהפסקת הקשר והדבוק שבינך לבין קונך שהפסקת מלהרה’ תמיד ואנכי אגדלתיך למען תהיה לבך תמיד כלי שרת לתורתי לא תפרד ממנה אפי’ רגע א’ וגם זכרתיך להיות נשרף על קדושת שמי כדי שיתכפרו עוונותיך ותתעל’ כאשר הודעתיך ועכשיו פנית לבך מד”ת וגם פנית אל האלילים והלכת אחרי הבעלים כי נכנסת אתמול בבית הקדשי’ שלהם וכבר הודעתיך כי ז’ ענני כבוד מלוים אותך וכלם נפרדו ממך כשנכנסת שמה והיו רוצים להסתלק ממך לגמרי לולי כי בני מתיבתא דרקיע’ התפללו לפני הב”ה שלא יסתלקו ממך ועי”כ המתינו לך עד צאתך ובאך משם וחזרו ללותך כבתחלה וצאתך והתרגזך אלי ידעתי ולא עוד אלא שהזכירו דבר נבלות הפה ולא יכולת להתעכב מלהרהר וגם אח”כ ראית ערוה ולא יכולת להתעכב מלהרהר וע”כ נתאו’ אליך רעה ונגע קרב באהליך וראית קרי בזו הלילה כי דבקו בך הרעה והנגע שהם בעלי הקריים אחר שהיו רחוקים ממך כי זה כמה זמן שלא ראית קרי דבקו בך בסבת הדברים הנזכ’ כי זש”ה אם תלכו עמי קרי וגו’ כלומר שצריך האדם להיות לבו ממולא תמיד בתורה וביראת ה’ בזריזו’ גדול עד שכשיפגעהו היצה”ר ויבא לפניו דבר ערוה לא יבא להרהור וזה פירוש מ”ש ר’ פנחס בן יאיר זריזות מביאה לידי נקיות זהירות מביאה לידי טהרה וז”ש ונשמרת מכל דבר רע שלא תהרהר וגו’. שתהיה נשמר קודם שתראה הערוה לפניך וז”ש אם תלכו עמי קרי כלומר אם לא תהיו בזריזות עד שכשיקרה ערוה לפניכ’ תוכלו להשתמר מלהרהר והלכתי עמכם בחמת קרי שמאות’ החמ’ ימשך שידבקו בכם כחות רעות ותראו קרי בלילה ולהכי תרגם אונקלוס בקשיו כלומר שהוא מתקשה ע”י הערוה אשר הוקרה לפניו ולכן הזהר מאד ושמור נפשך ותהי’ זריז וזהיר מאד כי בקרי שראית כבר נטלו חלקם והלכו להם וכאשר שמשת עם זוגתך כבר נדבק’ בצד הקדוש’ ונפרש’ מהם לכן הזהר מכאן ואילך ותמיד תהגה בלבך תורתי ותהיה יראת ה’ כ”כ דבקה בך עד שאם יקרה שתראה או תשמע דבר ערוה לא יעשה בך רושם כלל ולא תכנס עוד בבית הבעלים ותחזור לקדושתך, עכ”ל.
בשו”ת יביע אומר חלק ז – יורה דעה סימן יב, הרב ע. יוסף מביא את המעשה הזה כא’ מן הראיות שלו לאסור על שגריר ישראל (או כל אדם אחר) להיכנס לכניסיה של נוצרים. וז”ל:
“ובס’ מגיד מישרים פ’ בחקותי מבואר שיש בזה משום אל תפנו אל האלילים וכו’. עכת”ד”.
ולכאורה הוא בסס את עצמו על הרה”ג ר’ עובדיה הדאיה בשו”ת ישכיל עבדי חלק ח’ (חאו”ח סי’ כ סעיף מו).
והסתכלתי בתוך התשובה של הרב הדאיה, האם הרב הדאיה מזהה את התיקיי דווקא לדת הנוצרית, ואחרי עיון בתשובה, אני קובע באופן מוחלט שאין כאן שום זיהוי, מה זק תיקיי.
ומצאתי בכמה מקומות באינטרנט דווקא באתרים באנגלית שתיקיי זה שם לבית התפילה של זרם המיסטי, ה”סופי”, בדת האיסלם. שחוץ מתפילות היומיומיות המוטלות על כל המוסלמים, גם עושים שם מדיטציה ועוד עניינים רוחניים.
הרבנות הראשית ניסתה לפתור את אחת הטענות של החזון איש
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART2/624/640.html
אלפיים וחמש מאות שנה אחרי שבית דין בישראל העניק לאדם מעמד של ‘גר תושב’ – המסורת חודשה: בית דין בראשות הרב הראשי דוד לאו, הרב ציון בוארון והרב ציון אלגרבלי העניק השבוע את המעמד הייחודי לג’ורג’ שטרייכמן, יליד אוקראינה, נכד לסב יהודי, שעלה לישראל במסגרת ‘חוק השבות’ ומתגורר כיום ברמת גן. מאחורי המהלך עומדת שנת השמיטה המתקרבת.
בשונה ממכירת החמץ בפסח, הנוהג למכור קרקעות טרם שנת השמיטה יוצר התנגשות עם איסור ‘לא תחנם’, המונע מכירת קרקע ארץ-ישראלית לאדם שאינו בן העם היהודי. בהתאם לכך, במהלך השנים הקפידו שהרוכש לכל הפחות לא יהיה עובד עבודה זרה, אך השנה החליטו ברבנות לאתר ‘בן נוח’, נכרי המקיים את שבע המצוות ומאמין באלוקי ישראל, להעניק לו מעמד של ‘גר תושב’ ולמכור דווקא לו את הקרקעות.
לפי הרמב”ם הפתרון שהוזכר לעיל אינו פתרון טוב
ויתכן שלדעת הערוך השלחן על פי שיטת ראב”ד ורש”י, יש תועלת בפתרון הנ”ל
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=38168&st=&pgnum=148
עמדת המשנה ברורה
סימן ש”ד, הערה כד
ד”ה א”י גמור- אבל אם קבל עליו השבע מצות הלא הוא גר תושב ואסור לעשות מלאכה לישראל אף למי שאינו רבו וכנ”ל. ועיין ברמב”ם פי”ד מהל’ איסורי ביאה דאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג וכן עבד שאינו רוצה לקבל עליו מצות כ”א ז’ כמו גר תושב ג”כ אין מקבלין אותו בזמן שאין היובל נוהג והראב”ד שם חולק ע”ז עי”ש
ובשער הציון הוא מוסיף
אבל עבד שרצונו למול ולטבול ולקבל עליו מצות שהאשה חייבת, גם בזמן הזה נוהג