בס”ד

אי-הריגת שאול המלך מצוה או חטא? – חלק א

 סמל שאול - דוד

התנ”ך העיד שהמלך שאול נסה להרוג את דוד

שמואל א פרק יח

(ז) ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה שאול באלפו [קרי באלפיו] ודוד ברבבתיו:

(ח) ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה:

(ט) ויהי שאול עון [קרי עוין] את דוד מהיום ההוא והלאה: ס

(י) ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים רעה אל שאול ויתנבא בתוך הבית ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד שאול:

(יא) ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר ויסב דוד מפניו פעמים:

(יב) וירא שאול מלפני דוד כי היה ה’ עמו ומעם שאול סר:

(יג) ויסרהו שאול מעמו וישמהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם: פ

(יד) ויהי דוד לכל דרכו משכיל וה’ עמו:

(טו) וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו:

(טז) וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם: פ

(יז) ויאמר שאול אל דוד הנה בתי הגדולה מרב אתה אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה’ ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים: ס

(יח) ויאמר דוד אל שאול מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חתן למלך:

(יט) ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחלתי לאשה:

(כ) ותאהב מיכל בת שאול את דוד ויגדו לשאול וישר הדבר בעיניו:

(כא) ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום:

(כב) ויצו שאול את עבדו דברו אל דוד בלט לאמר הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך ועתה התחתן במלך:

(כג) וידברו עבדי שאול באזני דוד את הדברים האלה ויאמר דוד הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה:

(כד) ויגדו עבדי שאול לו לאמר כדברים האלה דבר דוד: פ

(כה) ויאמר שאול כה תאמרו לדוד אין חפץ למלך במהר כי במאה ערלות פלשתים להנקם באיבי המלך ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים:

(כו) ויגדו עבדיו לדוד את הדברים האלה וישר הדבר בעיני דוד להתחתן במלך ולא מלאו הימים:

(כז) ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתים איש ויבא דוד את ערלתיהם וימלאום למלך להתחתן במלך ויתן לו שאול את מיכל בתו לאשה: ס

(כח) וירא שאול וידע כי ה’ עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו:

(כט) ויאסף שאול לרא מפני דוד עוד ויהי שאול איב את דוד כל הימים: ס

שמואל א פרק יט

(א) וידבר שאול אל יונתן בנו ואל כל עבדיו להמית את דוד ויהונתן בן שאול חפץ בדוד מאד:

(ב) ויגד יהונתן לדוד לאמר מבקש שאול אבי להמיתך ועתה השמר נא בבקר וישבת בסתר ונחבאת:

שמואל א פרק יט

(ט) ותהי רוח ה’ רעה אל שאול והוא בביתו יושב וחניתו בידו ודוד מנגן ביד:

(י) ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט בלילה הוא: פ

(יא) וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבקר ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת:

(יב) ותרד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח וימלט:

(יג) ותקח מיכל את התרפים ותשם אל המטה ואת כביר העזים שמה מראשתיו ותכס בבגד: ס

(יד) וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד ותאמר חלה הוא: פ

(טו) וישלח שאול את המלאכים לראות את דוד לאמר העלו אתו במטה אלי להמתו:

שמואל א פרק כב

(יז) ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה’ כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי ברח הוא ולא גלו את אזנו [קרי אזני] ולא אבו עבדי המלך לשלח את ידם לפגע בכהני ה’: ס

(יח) ויאמר המלך לדויג [קרי לדואג] סב אתה ופגע בכהנים ויסב דויג [קרי דואג] האדמי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נשא אפוד בד:

(יט) ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב:

(כ) וימלט בן אחד לאחימלך בן אחטוב ושמו אביתר ויברח אחרי דוד:

(כא) ויגד אביתר לדוד כי הרג שאול את כהני ה’:

(כב) ויאמר דוד לאביתר ידעתי ביום ההוא כי שם דויג [קרי דואג] האדמי כי הגד יגיד לשאול אנכי סבתי בכל נפש בית אביך:

(כג) שבה אתי אל תירא כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך כי משמרת אתה עמדי:

דוד בחר לא להרוג את שאול כאשר שאול התקרב בטעות למחבוא של דוד

שמואל א פרק כד

א) ויהי כאשר שב שאול מאחרי פלשתים ויגדו לו לאמר הנה דוד במדבר עין גדי: ס

ב) ויקח שאול שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל וילך לבקש את דוד ואנשיו על פני צורי היעלים:

ג) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו ודוד ואנשיו בירכתי המערה ישבים:

ד) ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה’ אליך הנה אנכי נתן את איביך [קרי איבך] בידך ועשית לו כאשר יטב בעיניך ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט:

ה) ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול: ס

ו) ויאמר לאנשיו חלילה לי מה’ אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה’ לשלח ידי בו כי משיח ה’ הוא:

ז) וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול ושאול קם מהמערה וילך בדרך: ס

ח) ויקם דוד אחרי כן ויצא מן המערה מהמערה ויקרא אחרי שאול לאמר אדני המלך ויבט שאול אחריו ויקד דוד אפים ארצה וישתחו: ס

ט) ויאמר דוד לשאול למה תשמע את דברי אדם לאמר הנה דוד מבקש רעתך:

י) הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה’ היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך ואמר לא אשלח ידי באדני כי משיח ה’ הוא:

יא) ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צדה את נפשי לקחתה:

יב) ישפט ה’ ביני ובינך ונקמני ה’ ממך וידי לא תהיה בך:

יג) כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך:

האם מצד עיקר הדין היה מותר לדוד להרוג את שאול מדין רודף

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סב עמוד ב

“ואמר להרגך ותחס עליך” [ שמואל א’ פרק כד ], ואמר ואמרתי מיבעי ליה ותחס וחסתי מיבעי ליה [פירוש: לפי כללי דקדוק ראוי היה להכתב בתנ”ך ואמרתי להרגך ותחסי עליך].

אמר רבי אלעזר, אמר לו דוד לשאול: מן התורה – בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה: בא להרגך השכם להרגו. אלא צניעות שהיתה בך – היא חסה עליך, ומאי היא – דכתיב [שמואל א’ פרק כ”ד] ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו. תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה. להסך – אמר רבי אלעזר: מלמד שסכך עצמו כסוכה”.

למעשה התשב”ץ פסק ששאול היה רודף וזה לשונו בשו”ת תשב”ץ חלק ב סימן כו ד”ה תשובה בגמ’:

“וכן מותר לומר למלך ושריו שאדם זה חייב מיתה מן הדין ואם המלך או השר נוטל ממונו הוי גרמא ושרי דודאי גופו של מסור מותרשהרי רודף הוא וכדאמ’ לי’ דוד לשאול מן התור’ מותר להרגך מ”ט רודף אתה והתור’ אמרה הבא להרגך השכם להרגו וכדאי’ בפ’ הרוא’ (ס”ב ע”ב) ורבי שילא הרג מסור אחד כדאי’ התם (נ”ח ע”א) ואפי’ מוסר ממון חבירו ביד האומו’ מותר להרגו בשעה שהולך למסור ורב כהנא הרג מסור אחד מפני שהי’ הולך להראו’ תבן לאנשי המלך וחשיב לי’ רודף מדכתיב בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה התוא כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו כדאיתא בפ’ הגוזל בתרא (קי”ז ע”א)”

גם הרד”ק לשמואל א,כד פסוק יא קבע שלשאול היה דין רודף וזה לשונו:

“ואמר להרגך – …ופי’ ואמר כל אחד מאנשי דוד שהיו רוצים להרגו לולי כי שסעם דוד בדברים ועל הדרך הזה ת”י ואמרו אוחרנין למקטלך וחסת נפשי עלך ויש נוסחאות וחסית עלך, ורז”ל פי’ ואמרו הכתוב אומר הבא להרגך השכם להרגו אם במחתרת ימצא הגנב כלומר בהיתר הייתי יכול להרגך לולי שחסה נפשי עליך: ותחס עליך – נפשי או עיני ורז”ל פי’ צניעות שהיתה בך חסה עליך כי מותר היה להרגך כי רודף אתה והבא להרגך השכם להורגו”:

וכן הסכימו הרלב”ג והמלבי”ם שהיה לשאול דין של רודף ומותר היה להורגו ואביא מדבריהם בהמשך.

וכן דעת המחבר של השו”ע – בבית יוסף חושן משפט סימן שפח אות טז [הגירסא לפי תקליטור בר אילן] ד”ה וכתב הרא”ש, וזה לשונו:

וכתב הרא”ש בתשובה כלל ו’ (סי’ כב) על הוצאות שעשו לבער מסור הכל חייבים בתשלום הוצאת ביעור הרע מקרבם כי היא תקנת ישוב העיר כי הנשארים ישמעו וייראו ולא יצאו עוד מקרבם בני בליעל להדיח את יושבי עירם ובני העיר כופין זה את זה לבנות חומה דלתים ובריח וכל דבר שהוא צורך העיר ואין לך צורך העיר גדול מזה להתם את הרע ולכלות המורדים ולבער עושי רשעה ולפיכך כל הדרים בעיר בין שפורעים מס במקום אחר בין שפורעין בעיר חייבים ליתן חלקם מכל מה שהוציאו בביעור אותו רשע מן העולם ואין שום אדם בעולם יכול לסלק עצמו מפרעון זה עכ”ל…

וז”ל הרשב”א בכתב אחד ששלח לחכמי צרפת על מסור אחד שהורו ה”ר יונה בן אחי אביו של ה”ר יונה החסיד ז”ל והרשב”א למלך שהוא חייב מיתה וצוה המלך להרגו תחלת כל הדברים אמרנו זה רודף היה ורודף נהרג בכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ ואפילו שלא בבית דין מדרבי שילא בפרק הרואה (ברכות נח.) ומדא”ל דוד לשאול (שם סב:) רודף אתה והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו ואפילו רודף למסור ממון מדרב כהנא בפרק הגוזל בתרא (קיז.) ובודאי מי שאינו מוחזק בכך אין ממיתין אותו אחר מעשה אבל מי שהוחזק בכך ממיתין אותו בין בשעת מעשה בין לאחר מעשה וכל הקודם זכה וכדתניא (ע”ז כו:) המינים והמסורות וכו’ מורידין ולא מעלין ואפילו להורגן בידים שהרי הן כנחש ששני אלו מוקשין וכן עושין מעשה במסור מוחזק להרגו בידים ברוב מקומות ישראל וכן העיד הרמב”ם ז”ל בחיבורו: ואיזה מוחזק כל שנודע לרבים שהוא כן לא שהוחזק בבית דין של עשרים ושלשה ושקבלו עדיו בפניו שאם כן אין לך מוחזק עכשיו שאין לנו מומחין והרי החכמים מחברי הספרים שהעידו וכתבו שהמסור המוחזק הורגין אותו בכל זמן וכל הנעשה ענותן ומרחם על אלו נעשה אכזר על דורו וכמו שאמרו בהניזקין (גיטין נו.) ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס חרבה ביתינו. עוד אחרת כי בעון הדור התחילו קצת אנשים ללמוד האומנות הנפסדת הזאת וכו’ וכל שהשעה צריכה לכך מכין ועונשין שלא מן הדין בכל מקום ובכל זמן כאותו שרכב על הסוס בשבת וכו’ (סנהדרין מו.) וכן כתבו הגדולים מחברי הספרים ז”ל ובאלו וכיוצא באילו אין משגיחין בבית דין של עשרים ושלשה וסמוכים ולקבל עדיו בפניו ולכלל כל הדברים הצריכים בדיני נפשות שאין הולכים בכל אלו אלא אחר ידיעת האמת לסלק הנזקין ולעשות גדרים בפני פרצות:

מה היו הנימוקים של דוד כאשר הוא בחר לא להרוג את שאול

  1. לדעת הרלב”ג לשמואל א פרק כד פסוק ה –הוא לא הרג את שאול כי היה בזה תועלת למלכות בית דוד לעתיד לבוא וזה לשון הרלב”ג:

ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל – יתכן לפי הפשט שכבר היה רצון דוד להרגו ולא השיג ממנו כי אם הכנף והתחרט אחר זה דוד על מחשבתו ואף על פי שהותר לו להורגו כי רודף היה ואמר חלילה לי מה’ מעשות הדבר הזה וזה היה מהפלגת חסידותו עם שזה גם כן יהיה סבה אחר כך להקל בהריגת המלכים וידע דוד כי הממלכה תהיה לו ולזה רצה להרחיק ענין הריגת המלכים משיחי ה’ ולזאת הסבה בעינה צוה להרוג הנער העמלקי אשר הגיד לו שהרג שאול אעפ”י שכבר צוהו שאול על זה ולזה גם כן צוה להרוג אשר הרגו איש בשת בן שאול:

  1. לדעת המלבי”ם – דוד בדק אם זה רצון ה’ לחסל את שאול על ידי חתיכת הבגד של שאול. ההרגשה הרע שהיה לו היה לו לסימן שאין זה רצונו של הקב”ה לחסל את שאול כעת. וזה לשון המלבים.

מלבי”ם על שמואל א פרק כד פסוק ה – חלק באור הענין

(ה) הנה היום אשר אמר ה’ אליך – חשבו, אחר שדוד נמשח על פי נביא, ואחר שא”א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ובפרט ששאול רודפו ובודאי יפול הוא ביד דוד שהובטח לו המלוכה מאת ה’, בודאי זה סבה מאת ה’ ששאול יבא הנה ויפול ביד דוד, וזה כאילו א”ל ה’ שיתן את אויבו בידו, ובשגם שעפ”י הדין יכול להרגו כי רודף הוא וז”ש ועשית לו כאשר ייטב בעיניך. ויקם דוד – גם דוד היה מסופק בזה, אם כבר נשלמה מלכות שאול. ואם רצון ה’ שיומת ע”י הנרדף, ובחן זה ע”י שכרת כנף מעילו, שזה קצת מן המעשה למרוד בו ולבזות בגדי מלכותו. והנה הרגיש כי:

מלבי”ם על שמואל א פרק כד פסוק ו – חלק באור הענין

ויך לב דוד אותו – כי לב השלם יתפעל ויתחרט אם יעשה איזו פעולה רעה, ומזה הבין כי עדן לא שלמה מלכות שאול, ומורא מלכות עליו, וכי עול בכפו אף לגעת במלבושיו ואף כי בגופו:

מלבי”ם על שמואל א פרק כד פסוק י – חלק באור הענין

השאלות: מהו ואמר, מי אמר, ומהו ותחס שהוא נסתר לנקבה?:

(י-יא) למה תשמע את דברי אדם – ר”ל שהמבקש להרע לחברו ולא יבצע מעשהו, יהיה או מפני שלא יכול או מפני שיירא מה’ או מבני אדם, ועתה למה תשמע להאומר שדוד מבקש רעתך – שאז בהכרח תאמר שמה שלא הרעותי לך היה מפני שלא יכולתי, וזה אינו כי הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה’ היום בידי במערה – והייתי יכול להרע לך, ואם תאמר שנמנעתי מפני שיראתי מאנשים, עז”א במערה – ששם לא היה איש עמך. וכן לא תוכל לאמר שהייתי ירא מה’, זה אינו כי ואמר להרגך – הלא ה’ אמר והרשה לי להרגך כדין הרודף שמצוה להרגו ולהציל הנרדף. ופי’ דבריו (נגד מ”ש אשר נתנך ה’ בידי) ותחס עליך – פי’ ידי חסה עליך (פעל ותחס מוסב על היד שהיא נקבה) ולא רצתה לנגוע בך, ומבואר אצלי שפעל חוס בא על דבר שי”ל תועלת ממנו ואינו רוצה להשחיתו, (ונגד מ”ש ואמר להרגך) ואומר לא אשלח ידי באדוני – הגם שמדין תורה מותר, לא אעשה זאת לאדוני יען כי משיח ה’ הוא.

  1. לדעת פירוש עיון יעקב בעין יעקב ברכות סב כי הצניעות של שאול העיד שעדיין לא סר מן שאול צלם אלקים, וזה לשונו של העיון יעקב:

“צניעותא שהיתה בך היא חסא עליך”. כי מצוה בעידנא דעסק ביה אגוני מגני אצולי מצלא וכדאמרינן לעיל כל הצנוע בבית הכסא ניצל מג’ דברים ומכ”ש שהצניעות ראוי להגן עליו כי אין אדם נאסף ונהרג שלא בזמנו כל זמן לא חטא בענין שסר ממנו צלם אלקים והצניעות גורם להשראת שכינה כדאיתא בב”ב דף ס’ מה טובו אוהליך יעקב שראה שאין פתחיהם מכוונים זה לזה אמר ראוים הללו שתשרה עליהם שכינה וכ”כ ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך כי הצניעות גורם השראת שכינה וכדאיתא במדרש.”

  1. לדעת הרב אברהם יצחק קוק בפירושו לברכות סב [בספרו עין אי”ה] התועלת לכלל ישראל באי-הריגת שאול כדי לפרסם את ערכה של מדת הצניעות בעיני הקב”ה, גברה על התועלת שדוד היה יכול לקבל על ידי הריגת הרודף. וזה לשונו של הרב קוק:

ואמר להרגך ותחס עליך, ואמר ואמרתי מיבעי ליה ותחס וחסתי מיבעי ליה, אמר ר”א, א”ל דוד לשאול, מן התורה מותר להורגך כו’ אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. משפטי התורה בענינים שבין אדם לחבירו, יעמידו תמיד את ערך המשפט רק לפי היחש שיש בין שני הנדונים מצד אותו הענין בעצמו בלבד, ואין לערב ערך הנושאים בענינים אחרים. ואם יתחייב איש מיתה בידי אדם על כל חטא, לא יתכן לזכותו בשביל ערכו הכללי. אמנם ההערה על שורת הדין מצד החסידות ועת לעשות לה’, תתן לפעמים הרשות להשקיף לא רק על נקודת היחש שבין הנדונים לבד, כ”א על כלל הענינים, על ערכו שלהנידון בכלל התורה האנושית. ע”כ בהיות מדת הצניעות אבן פנה לכמה מדות טובות שמהן תגיע רק טוב לכלל העם. ע”כ אין ספק שמצד החשבון הכללי של המדה המפוארה הזאת, כשהיא מושפטת לעצמה, תכריע את כף הזכות. והתועלת היוצאת לכלל האנושות מלימוד והטבעת מדת הצניעות, תעלה בערכה מן ההפסד של העברת שורת הדין הפרטית. ע”כ ביחש אמירתו של דוד בתור פרטי, יחוסו ומדת רגשותיו, לא היה אפשר להיות גומר שלא להורגו. אמנם מדת הצניעות לעצמה, ע”פ חשבונה המופשט, כמה טובות מוסריות שמביאות לרב טוב יוצאות ממנה, היא חסה עליו, למען הוציא את המדה היקרה הזאת אל הפועל בכלל העם, אותה ואת תולדותיה היקרות עד אין ערוך.

שאלות על ההסברים לאי- הריגת שאול

1 לפי השיטות שדוד לא הרג את שאול משום הצניעות של שאול [כאשר הוא בא למערה להסך את רגליו], יש לשאול מדוע דוד הדגיש לחייליו שאין להרוג את שאול כי הוא משיח ה’? הוא היה צריך להגיד אין להרוג את שאול כי הוא איש צנוע? ובהזדמנות השניה שהיה לדוד, להרוג את שאול [בשמואל א פרק כו] שאול לא היה עסוק בענין של צניעות, לכן למה אז הוא לא נהרג? ויש לשאול האם ענין הצניעות באמת ענין כל כך חשוב שבגללו יש להשאיר לרוצח המונים להסתובב חפשי?

2 לפי שיטת הרלב”ג שדוד לא רחם על שאול אלא כדי ליצור תקדים שאין להרוג משיח ה’ יש לשאול, מדוע דוד לא העדיף לטפל בפיקוח נפש ודאית שהיה לפניו. ובמקום זה הוא העדיף איזה תועלת מדינית מפוקפקת שמבחן המציאות באמת לא עזר בכלל. שהרי בסוף גר עמלקי כן הרג את שאול וכן הבן של שאול נרצח. וכן כמה פעמים כגון במרד אבשלום הרבה ניסו להרוג את דוד. וכן כמה ממלכי ישראל וממלכי בית דוד בהמשך הדורות נהרגו בהתנקשות או במרד.

עוד יש לשאול האם הרלב”ג לגמרי חולק על הש”ס שהצניעות של שאול הציל את חייו?

3 לפי שיטת המלבי”ם יש לשאול האם תחושות לב הם הכלים הנכונים להכריע האם כן או לא להרוג רודף? במה עדיף תחושות הלב מהכרעה הלכתית? וכן, האם המלבי”ם לגמרי חולק על הש”ס שהצניעות של שאול הציל את חייו?

האם דוד טעה בזה שהוא לא הרג את שאול?

יש מקום לשאול, אחרי ששאול בפועל הרג את כהני נוב כאשר הוא חשד בהם שלא בצדק, שהם עוזרים לדוד למרוד, אולי אין מקום לשיקולים של חסידות וצניעות וכדומה, אלא שיש לקפוץ על הפתח הראשון שמופיע מצד ההלכה ומצד הגשמיות כדי לסלק את הרשע מן העולם. ואילו דוד היה הורג את שאול, יהונתן היורש של שאול היה מעביר בשלום את המלכות לדוד כמו שהוא הבטיח בשמואל א פרק כג פסוק יז. ובזה היה נחסך צרות רבות לעם ישראל.

עוד יש להוסיף ששאול בזמן שהוא הגיע למערה שבה התחבא דוד, כבר היה אשם באופן לא ישיר, בהריגתם של הורי ואחי דוד. שכולם נאלצו לברוח למקום מסוכן, מפני החשש ששאול יהרוג אותם. ושם מלך מואב הרג אותם ככתוב ברש”י לשמואל א פרק כב,פסוק ד ד”ה וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה. “סמוך למואב וכשיצא דוד משם ליער חרת הרג מלך מואב את אביו ואת אמו ואחיו חוץ מאחד שבהם שהחייהו נחש העמוני והוא החסד שאמר דוד כאשר עשה אביו עמדי חסד כדאיתא במדרש רבי תנחומא”.

להלן חלק הצרות שנגרמו על ידי שדוד לא הרג את שאול.

1 אחרי פעם שניה שדוד סרב לחסל את שאול, דוד אמר לשאול “אם ה’ הסיתך בי ירח מנחה” [שמואל א פרק כו פסוק יט]. אמרו חז”ל במסכת ברכות ס”ב שעל דיבור זה נענש דוד. וכתוצאה מזה נגרם מגפה לישראל. וזה לשון הש”ס. “אם ה’ הסיתך בי”, אמר לו הקב”ה לדוד, מסית קרית [קרי קראת] לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב [שכתוב] ” כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וגו’ (שמות ל,יב). מיד, “ויעמוד שטן על ישראל” [דברי הימים א, פרק כא] וכתיב “ויסת את דוד בהם לאמור לך ומנה את ישראל [שמואל ב פרק כד] , וכיון דמינינהו [שמנה אותם] לא שקל מנייהו [לקח מהם] כופר דכתיב [שכתוב] “ויתן ה’ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד” [שמואל ב פרק כד].

2 חטא נבל הכרמלי [שמואל א פרק כה]

3 נתינת מיכל בת שאול ואשת דוד שלא כדין לפלטי בן ליש שמואל א כו,א]

4 שדוד ואנשיו סבלו ממה שכתוב “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבד אלהים אחרים” [שמואל א כו,יט]

5 שאול דרש מידע מאשת בעלת אוב [שמואל א כח,ז]

6 נשבו נשי ובני דוד וחייליו על ידי עמלק [שמואל א פרק ל פסוק ג]

7 נצחון הפלשתים במלחמה בהר גלבוע שבו נהרגו רבים מישראל וביניהן יהונתן אבינדב ומלכי-שוע בני שאול. [שמואל א פרק לא]

8 עזיבת הרבה מערי ישראל וישיבת הפלשתים בהן [שמואל א פרק לא, פסוק ז]

9 מלחמת אחים שבו נהרגו תשעה עשר מעבדי דוד ועשהאל אחי יואב

10 הקללה שדוד נתן ליואב על זה שיואב הרג את אבנר [מדין גואל הדם] בניגוד לרצונו של דוד. [שמואל ב פרק ג פסוק כט]. חז”ל אמרו במסכת סנהדרין דף מח “כל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד”.

11 הריגת איש בשת [שמואל ב פרק ד]

12 רעב של שלש שנים [שמואל ב פרק כ פסוק כו] שהיה עונש בגלל “שאול ובית הדמים אשר המית את הגבעונים” [שמואל ב פרק כא פסוק א]. וכיון שיש כלל, כאשר יש דין למטה אין דין למעלה, עיין לדוגמא באור החיים על ויקרא פרק כ, פסוק ה, סביר להניח שאילו דוד היה ממית את שאול, ה’ לא היה מביא רעב או לא היה דורש הריגת 7 מצאצאי שאול ככפרה [שמואל ב פרק כא].

לאור כל האמור בקושי גדול ניתן להגן על דוד ולתרץ שאף על פי שהתוצאות מרחמיו על שאול היו רעים מאד, אילו הוא כן היה הורג את שאול הרעות שהיו מגיעים לעם ישראל היו עוד יותר גדולים.
לחלק ב של המאמר” אי-הריגת שאול המלך מצוה או חטא ——————————————————————————–
האתר הוקם ע”י מר ש. שיינמן מתנועת חזון ציון

© 2002/ 5762 בלוח העברי

תכלת