נושאים פופולריים – 60ribo.org.il


אל עמוד הבלוג במסך מלא

דגמים מן הבלוג

“חדלו פרזון בישראל, חדלו. עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל” – החטא והעונש – מתוך שעור מוקלט על דף יומי, פסחים דף ס”ו

להורדת השיעור על דף יומי, פסחים דף ס”ו https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sinai-psachim_066.mp3

החלק על דבורה אחרי 9 דקות וחמשים שניות

מפת השיעור


קטע מפסחים עם פירוש חברותא
חברותא מסכת פסחים דף סו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – למדנו מהמעשה שאירע עם הלל.
דאמר מר בברייתא: התחיל מקנטרן בדברים. וכיון שנהג בהם בדרך יוהרה, נסתלקה חכמתו – וקאמר להו: הלכה זו שמעתי, ושכחתי.
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו – למדנו מדבורה הנביאה.
דכתיב בשירת דבורה [שופטים ה] “חדלו פרזון בישראל, חדלו. עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל”.
וכיון שאמרה זאת בדרך יוהרה הסתלקה נבואתה, ונשתתקה, והוצרכה לומר הא דכתיב [שופטים ה] “עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר”

לימוד זכות על הלל ודבורה הנביאה מספר חכמה ומוסר

חכמה ומוסר חלק א סימן עא
היתכן שהלל המשובח במדת ענוה הי’ מתיהר, אלא שהי’ נראה כגאוה ונענש תיכף בשכחת הלכה, להורות לרבים שהאדם צריך ליזהר בדברי’ שלא יהא נראה כגאוה, אף כי בלבו אינו מתגאה, וכן מצינו בשבת קי”ג א’ אמר רב הונא אם יש לו להחליף יחליף, ואם אין לו ישלשל בבגדי’ ופרש”י, כדרך העשירים כו’ מתקיף לה רב ספרא והא מתחזי כרמות רוחא כו’ יעו”ש. הרי דאף הנראה כרמות רוחא אסור, וזה הי’ ענין הלל.
וזה הי’ ענין דבורה, ח”ו, שהיתה מתגאת פוק חזי מה נאמר עלי’ בשופטים ה’ פסוק ג’ ברש”י בשם המדרש, לא קפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבושת פנים, אמר הקדוש ברוך הוא אני פורע לכם כפלים, נאמר בסיני אנכי ה’ א’, בתבור יאמר אנכי וכו’ יעו”ש, הרי דברי’ כאילו אמר הקדוש ברוך הוא, וזה שכר כפול של הר תבור וכרמל [מ”ה, מכאן נראה אמות לדברינו כי שבח בתורה שכר גדול מאוד] הרי כי אי אפשר שדברי’ היתה בגאוה, רק מיתחזא כיהרות ונענשה תיכף לפי שעה כנ”ל.

חפץ חיים – שמירת הלשון חלק א שער התבונה פרק ד
בו יבואר גודל מעלתו של האדם הדן את חבירו לכף זכות

חפץ חיים – שמירת הלשון חלק א שער התבונה פרק ד

גם ירגיל את עצמו לדון את חבירו לכף זכות, כמו שאחז”ל (שבועות ל א) בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות. והוא אחד מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כמו שאמרו בשבת (קכ”ז).
והענין של כף זכות, הוא בין אם יש לצדד בעצם הענין שנשמע עליו שעשה או שדיבר, לומר שהדין עמו, או שבשגגה בא הענין לידו, או שלא ידע את חומר איסורו. ואפילו אם נתברר שכל הסברות לא שייכות בזה המעשה, יחשוב אולי חיסר המספר פרט אחד או שהוסיף עוד פרט אחד קטן, שעל ידי זה נשתנה הענין לגנות עליו, וכלל אחז”ל באבות אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו.
לך נא ראה במעשה דשבת (קכ”ז ב) ממנה ילמד האדם הישר שצריך לדון את חבירו לכף זכות אפילו אם אופן הזכות הוא היותר רחוק. וזה לשון הגמרא שם: תנו רבנן הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות, ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים, ערב יום הכיפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני, אמר לו אין לי מעות. אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי. תן לי בהמה, אין לי. כרים וכסתות, אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי ג’ חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו בשעה שאמרת תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני, אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני, אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים. ובשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני, אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני, אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני, אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו העבודה כך היה, הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה כשם שדנתני לזכות, המקום ידין אותך לזכות. וכן מובא שם בגמרא עוד ענינים דהכף זכות היה יותר רחוק מהכף חוב ואף על פי כן היו זהירין לדון לזכות.
והנה לפי רוב הרגלו של אדם במדה זו, כן נגד זה יתמעט ממנו עון לשה”ר. והנה מה מאוד צריך האדם לחזק את עצמו במדה זו לדון את כל אדם לכף זכות, כי ע”י מדה זו דכף זכות וכן להיפך ח”ו, נקל להאדם להעלות על עצמו שם צדיק או רשע לעולם, כי ידוע הוא דחובתו של האדם וזכותו תלויים לפי רוב המצות והעונות שיש בידו, כמו שאחז”ל בכמה מקומות אם רוב מצות הוא בגדר צדיק ואם רוב עונות הוא בגדר רשע, ואחז”ל (ראש השנה ט”ז ב) שלשה ספרים נפתחין ליום הדין (היינו יום הדין הגדול בעת התחייה כפירש”י שם) צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורים (היינו רוב עונות כפירוש רש”י שם) נכתבין ונחתמים לאלתר לגיהנם שנאמר וכו’, בינונים וכו’. והנה ידוע הוא דבענין הזכיות שיש ביד האדם אף אם כחול ירבון, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הדין הגמורה לא ישארו בידו כי אם מעט מזער, כי כמה וכמה מהן לא השלים לעשות אותן בכל פרטיהן ואופניהן הנאותין לאותה מצוה, ואפילו אותן שהשלימן כדין לא היו באהבה וביראה ובשמחה הראוי לעשיית המצוה. כללו של דבר, אם ידקדק הקדוש ברוך הוא ח”ו אחר עשיית מצותיו, ימצאו רובן בעלי מומין, והמצות שישארו לו יהיו מעוטא דמעוטא נגד העונות שיש לו, ויקרא על האדם עבור זה שם רשע לעולם. אבל אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים, ויחפש עליו זכות בכל עניניו, ישארו זכיותיו על מכונן. ויותר מזה, שאפילו אם נמנו מעשיו ונמצא שיש לו רוב עונות, אם הקדוש ברוך הוא יתנהג עמו במדת הרחמים הגמורה יתמעטו מנינן. כי בודאי ימצאו כמה וכמה מהעונות שיש לחפות עליו שעשה אותן בשגגה או בסיבה אחרת. כללו של דבר אם ירצה הקדוש ברוך הוא לחפש זכות על האדם לא יבצר ממנו. וממילא אם יתמעטו מקצת עונותיו תכריע כף הזכות ויקרא עליו שם צדיק לעולם.
והנה כל זה תלוי לפי ההנהגה שהנהיג את עצמו בימי חייו עם הבריות. אם דרכו היתה לדון אותם לכף זכות, דנין אותו ג”כ לזכות כדאיתא בשבת קכ”ז. ואם דרכו היתה ללמד חובה על הבריות ולדבר עליהם רע, גם מלאכי השרת מדברים עליו רע למעלה, כדאיתא במדרש משלי. על כן צריך שידע האדם בנפשו בעודו בחיים, כי בעת שהוא דן את חבירו בין לטב בין למוטב אז בדיבוריו ממש הוא מסדר דין לעצמו.

 
חבר מביא חבר, כתובת הפוסט: https://60ribo.org.il/arose/

אל עמוד הבלוג

רשימת
נושאים קבועים